לדרכה של הישיבה

(ראש הישיבה, הרב יוסי רודריגז)

רה"י הרב יוסי רודריגז

 

 

אלו דברים שמן הסתם כבר דברנו עליהם הרבה. אני מוצא צורך לחזור על הראשונות, מפני שאנחנו ישיבה בהתפתחות, בתחילת הדרך; גם אם במובן הפרטי אנשים חושבים שהם בנו משהו, בכל מקרה הישיבה היא בתחילת דרכה.

 

הייתי רוצה לציין בתחילת הדברים כמה משימות, שנמצאות כיום בעולם התורה. אינני מדבר על מכינות, למשל, אלא על ישיבות המתוות לעצמן דרך או כיוון רוחני מסוים. כל המטרות הן טובות, וכולן מתאימות לנפשות מסוגים שונים, ואין ספק ש'חן המקום על יושביו' והקב"ה מנחה במעגלי צדק כל אחד להגיע לישיבתו, ואין כאן כל טרוניה כלפי אחרים; אבל ודאי יש כאן בירור לגבי דרכנו בישיבתנו באילת -

עניינה ומגמתה, וממילא איך המגמה הזאת מסתדרת עם הפרטים, עם כל אחד ואחד במהלך התפתחותו.

נתחיל בכמה משימות, שמבחינתנו אינן הייעוד של הישיבה, אבל ודאי יש בהם הרבה ברכה.

ישנה תפיסה האומרת, שיש איזשהו הפרש, ניכור וזרות בין החיים לבין התורה; הדבר בא לידי ביטוי בעולם זר של מצוות ובכפייה דתית שמאיימת על החיים. יש הנחת יסוד, של אלוקים ותורה, ומכאן ואילך זה בעצם מהלך של רובוטיקה, כפייה דתית של רבנים שיושבים בשלטון וקובעים מה זה תורה, ומנסים לנהל את המציאות בצורה דיקטטורית. כנגד זה, שמה לה הישיבה לדגל ולמטרה, להראות, להוביל, לחנך ולבנות דור שלם, להופיע תורה שלמה שאינה מנוכרת מהחיים ולא זרה להם; אדרבה, הישיבה

 מראה שהחיים טומנים בחובם את האידיאלים של התורה, והתורה עצמה באה על-מנת לכוון, לרומם ולהגדיל את החיים, להראות איך באמת אין הבדל בין התורה לחיים. זאת המגמה. מבחינה זו, מטרת התלמידים היושבים בישיבה ומטרתה של הישיבה בכלל - להראות שאין סתירה בין החול ובין הקודש, בין התרבות האקדמאית, למשל, לבין התורה. להראות איך שהקודש והחול לא סותרים זה את זה, אלא להיפך - בונים אחד את השני. מתוך המגמה הזאת של הישיבה, הכיוון הוא בהחלט להראות איך אפשר לחיות חיים של תורה מחד גיסא, ולחיות חיים תרבותיים מאידך גיסא. ממילא יש צורך להתמודד עם ספרות חיצונית ועם כל מיני דברים שמסתובבים בשוק, צריך לתת להם מענה תורני רוחני. זה כיוון אחד. 

 

 

הריני להודיע, כראש הישיבה, שזה איננו כיוונה של הישיבה. אולי זאת אחת מן התולדות שיצמחו מהישיבה, אבל זאת לא מגמתה העיקרית.

מגמה שנייה, שקיימת בהרבה ישיבות אהובות וקדושות - עניינה לבנות יחס אידיאלי לעם ולארץ, אהבה גדולה לכל קנייניה של האומה, כשבכללם גם אהבת התורה. החיבה הזאת נלמדת מתוך התורה, מתוך הישיבה. הישיבה מחנכת לזה, לאידיאליזם כזה שמאהיב את העם על כל גווניו, גם את החלק החילוני שלא כל-כך הולך באורחות התורה, לאחד אותו ולסובב אותו סביב מגמה אחת. נבנית אהבה כזאת, דרך כזאת, שמתייחסת אל העם בחיבה וברצון עד כדי מסירות הנפש; זה מצד אחד. מצד שני - הארץ. הישיבה בונה קשר עמוק אל ארץ-ישראל, אל כל מרחביה של ארץ-ישראל, אל כל ערכיה של הארץ; גם הערכים הגלויים, הפשוטים, של מדינה, וגם הערכים הפנימיים הקשורים לעומקה של תורה. המטרה היא לפתח את היחס האמיתי והנכון אל העם, הארץ והמדינה, ובכלל זה גם אהבת התורה - אחד הקניינים הלאומיים התרבותיים שלנו. זוהי המגמה של הישיבה. ממילא נגזרת מזה התשתית, המאמץ, כמה כוחות נפש מושקעים בכל גוון וגוון מדרכה החינוכית של הישיבה, והיא תתמקד ותבנה את היחס הזה. שאלות כמו התיישבות, צבא, האם ללכת ל'שבת חברון' או לא, ועוד כל מיני דברים אחרים, יעלו כחלק מהמתווה החינוכי של הישיבה.

אני חושב, שלמרות שהיינו במורג ובנצרים, בכל אופן - אין זו המגמה החינוכית של הישיבה, אם כי, כמובן, המגמה שלנו כוללת גם את זה.

ישנו דבר נוסף, שעל פניו נראה שהוא כן עניינה של הישיבה: אהבת תורה, הוראה. אחת המגמות, אולי המרכזית שבהן, שהישיבה צריכה לבנות בתלמידיה ובכלל בעם ישראל - זה אהבת תורה ודרך לאהבתה. כלומר, אחת ממגמות הישיבה היא להצמיח מחנכים, מורים, מדריכים ב'אל עמי' או במקומות אחרים. 'מחנכים' - הכוונה בטווח הארוך של העבודה, לא רק טפטוף של הרצאה פה ושם, אלא חינוך ארוך ורציני. היסוד של החינוך, המגמה של המחנכים האלה - איננה להיות מורים להיסטוריה. אולי גם זה; אבל העיקר הוא שהם יקרינו אהבת תורה ואהבת מצוותיה, יחס נכון למצוות ודקדוקיהן, יחס כללי של אהבת תורה וקיומה. זהו שמכונה בכל מקום 'הצמחת בני תורה'. הישיבה צריכה להצמיח מקרבה אנשים, שאהבת התורה ממלאת את לבבם. בכל אשר יעשו ישכילו ויצליחו, אבל גם יאהבו תורה ויהיו קשורים אליה, אם זה בחינוך ואם זה בעולמות אחרים - של עסקים, של חול, ושל כל מיני צדדים אחרים. זאת מגמתה של הישיבה.

מגמה יותר נרחבת של זה, היא בניית עולם ההלכה - גידול רבנים, מורים, דיינים וכדו', תפקידים למיניהם בתוך עולם התורה עצמו.

הריני להודיע, בצורה חד משמעית, שישיבת "איילת השחר" לא שמה לעצמה את התפקיד הזה בראש מעיינה.

אין ספק שישיבת "איילת השחר" רוצה שהתורה והחיים לא יהיו מנוכרים זה לזה, ושתלמידיה יאהבו את ארץ ישראל, את ערכי העם (ובכללם התורה), ואין ספק שיצמחו מתוכנו מחנכים ומרביצי תורה, מלמדים וכל מיני סגנונות שמאהיבים על עם ישראל את התורה, מלמדים את עם ישראל תורה. אין ספק שנראה בזה ברכה גדולה ונציין את זה לשבחה של הישיבה, אך מכל מקום - זאת לא המגמה של הישיבה.

 

נגדיר מהו כן ענייננו. אני מקווה שזה לא מוקדם מדי לומר את זה, וכשאומר את זה לא כולם יחלשו ויאמרו 'נעזוב ונלך מפה'. יכול להיות שזה יקרה, אבל לא אכפת לי.

אני רואה את מגמתה של הישיבה בבניית מקום של תורה, של התגדלות, של התעמקות, בניין של מקום ועד דרבנן ותלמידיהם, שבהם ועל ידם תבנה תורה בישראל. בכוונה אני אומר 'תבנה' ולא 'תצא' תורה לישראל, כי הנקודה היא הבנייה. ברור שמתוך זה גם תצא תורה לכל ישראל, אבל לא זה העיקר. תבנה תורה בישראל.

ממילא המרכיב המרכזי והחיוני שיש לבנות בבית-המדרש, הוא מהלך של גידול עמוק ורחב, של בניית הרוח - בראש ובראשונה הרוח הישיבתית ותשתיותיה, ומתוך כך של כל אחד ואחד.

נבאר מעט עניין זה: אנחנו באים להקים כאן מרכז של תורה, שעניינו הוא לבנות את התורה; העניין איננו התולדות. ברור שזה לא יתכן, שהלומד תורה - על פי תורת הרב זצ"ל, כמו שאנו לומדים פה בישיבה - לא יאהב את העם ואת הארץ. אתם יכולים להגיד לי: הנה, בעולם פלוני-אלמוני, לומדים תורה, ובכל זאת אומרים 'הם ואנחנו'. אנחנו מדברים פה על תורת הרב. שני גווני הלימוד - עיון בגמרא בעמקות, ולימוד אמונה בעמקות, מתוך כתבי הרב ובהקשר להם, בהקשר לתורת ארץ-ישראל ההולכת ומתפתחת. בתוך הקונסטלציה הזאת, במתווה הזה - המחשבה והכיוון הם לבנות מקום של פיתוח מהלך רוחני, מקום שמכיל בתוכו תשתיות כאלה של פיתוח עמוק ורחב. זו המגמה. מתוך כך יצאו לנו בע"ה תלמידי חכמים שיורו הוראה ויחנכו, אולי אפילו גדולי עולם, וגם אנשים פשוטים בכל מיני רמות שיתהלכו בחיים, אבל היו שייכים למהלך הזה של בית-המדרש, לבנייה הזאת פה באילת. מקום כזה, שבו אפשר להתגדל בעומק וברוחב, בתשתית רחבה של תלמידי-חכמים ודיבוק תלמידי-חכמים, וממילא מגמה של היווצרות היקף ומרחב של תלמידי-חכמים מרוכזים במקום אחד - זה ענייננו כפי שאני רואה אותו.

 

אלא שאם זהו ענייננו וזו המטרה, אז ישנן שאלות קשות שמתרוצצות בכל אחד. לדוגמא, שואלים: מתי ללכת לצבא? לשיעור א' אומרים: 'חבר'ה, אתם פה מינימום שלוש שנים; אחר-כך נדבר על זה'. עוברות השנים, ומגיעים לשיעור ג'. אומרים להם: 'צריך ללמוד לפחות חמש שנים ברציפות'. ואז הם פותחים ספרים של הרב טאו, שם כתוב עשר שנים קודם כל בישיבה, ורק אחר-כך צבא... יש כאן הדרכות שונות, לכאורה, שיטות שונות.

ברור הדבר, שיש פה הדרכה כללית. זו דוגמא לתשתית של מקום התגדלות בתורה. יש כאן הדרכה כללית, שנועדה לבסס את מה שאמרנו; בשביל לבנות מקום של תורה צריך מהלך ארוך. לְבחור בשיעור א' - שלוש שנים זה ארוך. מהלך ארוך, באמת - זה הסתכלות ארוכה, הסתכלות שהלימוד הוא ארוך, ויש סבלנות למהלך ארוך של התפתחות. הנקודה היא לא כל-כך הזמן. בסופו של דבר, כל ההדרכות הן אישיות; יש הדרכה כללית, ורק אחר-כך הדרכות פרטיות. לפעמים אף מזרזים לאדם: 'אם תישאר פה עוד שעה אחת, כל החשק שלך לתרום לעם-ישראל בצבא ירד'. הדילמה הזאת של לתרום בצבא או לתרום בתורה היא דילמה שחייבת ללוות אותנו כל הזמן - בשיעור א', וקל-וחומר בשיעורים הגבוהים. ככל שהתורה מתחדדת, ככל שהעניינים נרקמים בתוכנו יותר - כך אהבת העם והרצון להביע את זה במסירות נפש אמיתית הולכים וגוברים, והדילמה הזאת של צבא וישיבה כל הזמן מפכה ומפעמת בנו. נחזור לדוגמא זו בהמשך.

 

מתוך הדברים עולה שאלה נוקבת: אם זאת המגמה - האם מי שלא רואה את עצמו תלמיד חכם יכול להיכלל בתוך המהלך הזה? האם מי שגמר את לימודיו בישיבה אחרי שנה, שנתיים, שלוש או חמש שנים - נכשל במשימה? הרי אנחנו בונים מרכז של תלמידי-חכמים, של תורה שלימה, תשתיות ארוכות וכו'! אם הטווח של הבניין פה באילת הוא כל-כך גדול, אז מה אני עושה פה בעצם? אני לא רואה את עצמי כתלמיד-חכם או פוסק, ואני משקיע שעות רבות בלימוד עמוק, בלימוד הגמרא! זו שאלה ראשונה.

השאלה השנייה היא סגנון אחר של השאלה הראשונה: האם לא ראוי לאדם כזה ללמוד סוגיות אחרות, בדרך אחרת, ולא להשקיע את רוב יומו בלימוד גמרא, ובעיקר בעיון, בפירוק קושיות ובכל מיני סברות שהן לא להלכה, ואף לא קשורות לחיים? למה להשקיע את רוב המרץ בזה? אולי יש כאן איזה דשדוש, אולי צריך להקדיש עכשיו את המחשבה ואת הלב לסוגיות אחרות בכלל? אם זאת המטרה - האם אין כאן טשטוש של הדברים?

ושאלה שלישית: האם המהלך הכללי הזה הולך למחוץ את האישיות הפרטית של כל אחד ואחד? מדברים פה על אידיאלים, על תורה, על הרבה שנים של לימוד, ובאיזשהו מקום, אני - הפרט - לא שייך לעניין הזה. ולא רק שאני לא שייך לזה, אלא גם מוחצים אותי! אני אומר 'אמן' על הכל, אין לי מספיק שכל להתמודד עם הרבנים האלה... יש כאן מעיכה וכבישה של האישיות הפרטית שלי! את הכוחות הטובים שבי מוחקים. אני רוצה להיות איש עסקים מוצלח! למה לי להיכנס לכל המהלך הזה?

כל שלוש השאלות הן אחת, רק הסגנון אחר והבחינות שונות. אולי מתאים לי מזון אחר מהתורה, אולי אני בכלל לא רואה את עצמי כתלמיד-חכם, ואולי יש פה ביטול ומחיקה של הכוחות שלי, טשטוש הזהות שלי. השאלות האלה עולות, הן מתהלכות היום בבית המדרש. יש לתת עליהן את הדעת, ולהשיב תשובה אמיתית.

יש עוד שאלה, שאולי לא אענה עליה, אבל למרות זאת אשאל אותה: מה עם כל המשימות האחרות? מה עם הבעיות התרבותיות, המאבק על ארץ ישראל, המאבק בשורשי הכפירה והמינות, המאבק הרוחני ברדידות ובשטחיות האקדמית המבססת את הכפירה בתורה ובסגולתם של ישראל ('שטחיות' מבחינת צורת ההסתכלות. נקודת האמונה שלהם היא שטחית ורדודה; במקום להפיח רוח היא מנביקה ומיבשת את הרוח)? האם בזה לא צריך להתנדב? האם אנו עוזבים את כל זה ועוסקים בשור ובחמור?

אני לא עונה על השאלה הזאת, כי אני חושב שזה פשוט. פשוט וגלוי ושקוף הדבר, שאם לומדים תורה בהיקף ובעמקות - התורה הנגלית, 'הדבר הקטן', וקל-וחומר לימודי האמונה למיניהם על רובדיהם השונים - אז יתחדשו פני כל התרבות הישראלית; קודם כל פני התורה, ואחר-כך יחדשו גם את כל הנבוקים למיניהם, המינים, הכופרים, ושאר התרבויות שאנו מתמודדים איתם היום (כמבואר בתחילת 'אדר היקר', ב'מעט צרי' - בית החרושת של התנגשות המחשבות האמוניות, כשהן מתאחדות לכוח אחד, מבחינה תרבותית הן מביאות לחידוש פני התרבות הישראלית). זה נראה לי פשוט, ולכן לא נדבר על זה.

   הנושא שאני כן רוצה לדבר עליו, הוא השאלות שהעלינו קודם לכן - האם יש סתירה בין המהלך הפרטי של האדם בכל כיוון שהוא, לבין המהלך הכללי של גידול התורה בעומק ובהיקף? על פניו נראה שישנה סתירה. 'מי שרוצה לגדול בתורה ולהיות רב בישראל - שישב בישיבה ויעסוק בתורה; אבל אני לא כזה, אני אהיה איש עסקים, כמו אבא שלי ובן דוד שלי. בשבוע אחד שאני בישיבה, אתה יודע כמה כסף הייתי יכול לגלגל בחוץ?' אל תגידו לי שאין אנשים כאלה בינינו. אני מבטיח לכם שיש. אדרבה - הרב כותב, שמודגש בפסוק "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". 'איש' זה מלא כוחות, השייך לכל צדדי החיים, בריא ושלם. לאיש כזה התורה נועדה, "בתורת ה' חפצו". לא מדובר פה על איש שיכול לשבת ללמוד כי הוא 'יורם' או 'משקפופר', אלא על גברא רבא, שיכול להיות רשע כמו ריש לקיש. והוא מתיש את כוחו בעמלה של תורה, הוא מותש כבר לאחר ההחלטה לשקוע בתורה. זה הנושא. אז האם אין סתירה בין המהלך הזה לבין המחיקה של האישיות?

 

נתייחס לזה על-פי דברי הרב ב'זרעונים', במאמר 'נשמת הלאומיות וגופה'. בהקדמה למאמר, לפני שהרב נכנס לעניין הציונות, הוא מדבר באופן כללי על עולם הרוח. כמו שבעולם הגשמי יש "מפליא לעשות", משהו פלאי שאנחנו מכנים אותו בשם נשמה מקושר אל הגוף על כל אביזריהו, כך גם בעולם הרוחני, של האדם ושל האומה בכללה, ישנם שני צדדים ברוח: הנשמה שברוח, והגוף שלה. ננסה להבחין מהי הנשמה של הרוח ומהו הגוף, ולא רק במילים מופשטות, אלא באופן מוסבר ומוכר לנו.

במשפט הראשון הרב מדבר על הנשמה ועל הגוף. "הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל". והוא ממחיש את זה - "בין הכונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו". נתחיל בחלק השני של המשפט ואחר-כך נעבור לחלקו הראשון.

הרב אומר, שבאדם - הן באדם הפרטי והן ברוח האדם בכללותו - יש שתי בחינות של הרוח. יש את "הכוונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גובה חייו הרוחניים". ישנה מגמה כזאת, שכשאדם מתעלה ומביא לידי ביטוי בחייו את רום חייו הרוחניים, הוא משיג השגה כזאת שנקראת "הכוונה הטובה המוזרחת", או - על-פי המשפט הראשון - "האידיאל המופשט". 'אידיאל' זאת אומרת הנקודה היותר רוחנית, שאדם בשיאו יכול להגיע אליה ולהבין אותה, והיא תזריח לו את החיים. נקודה זו היא בבחינת נשמת הרוח.

הנקודה השנייה היא "הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו". זה צד נוסף. לא רק הכוונה הטובה ברום גובה חייו הרוחניים, אלא הרוח. 'רוח' זה מחשבות, הכרות, מגמות. זה מה שמעסיק את המחשבות שלנו, אבל עכשיו זה לא ברום גובה חייו של האדם, אלא בדרכים, במציאות המעשית הקונקרטית, בשבילי ההסתבכויות, המלחמות והמאבקים, בדילמות המוסריות. גם שם יש רוח, גם שם יש אידיאל. זה לא אותו אידיאל מופשט; זה אידיאל אחר. זאת לא אותה מטרה עליונה, אלא מטרה קרובה, שנמצאת בתוך הדרכים עצמן.

היתה 'הווא-אמינא' לומר, שהמטרה המוזרחת ברום חיי הרוח של האדם, היא תהיה נר לרגליו. לא 'כבתה אין זקוק לה', אלא זקוק לה בהחלט; הוא צריך כל הזמן שהיא תהיה דלוקה ותאיר לו, מפני שאת הדרכים עליו להוביל על פיה. התורה היא הוראת דרך, הזרחה אלוקית שצריכה להנחות אותנו בהליכה בדרכים, "הליכות עולם" - אלו הלכות. האידיאל של התורה, שהוא מגמת כל הלימודים - צריך להוביל את החיים שלנו עד למעשה. לכן, מה שכתוב "והגית בו יומם ולילה" - פירושו כל היום וכל הלילה, לא דקה אחת פחות; אחרת, אני כבר לא באידיאל. זהו רום גובה חייו הרוחניים של האדם. אם אינני מסוגל להיות ער כל הלילה, אז אפשר לישון שעתיים וחצי ביממה, כמו הגר"א. על פחות מזה - אין מה לדבר. זה האידיאל.

על התפיסה הזאת, אומר הרב: לא! אסור לכוונה שברום חיי האדם להוביל את הדרכים, "הפסק מוכרח להיות". זה לא אפשרות, אלא הכרח. חייבת להיות מחיצה. העסק באידיאלים המופשטים הוא מוכרח, אבל כשאני הולך לפרנס את הדרכים, אני צריך לשים את כל האידיאלים המופשטים בצד. את כל השיעורים הנפלאים העוסקים באידיאלים, שמסעירים ומרוממים אותנו, שמביאים אותנו לרצות לחיות באידיאל, את כל האידיאלים המופשטים האלו - עלי להניח בצד כשאני בא לפעול ביום-יום. כשאני הולך להכריע עכשיו בשאלה 'בני עקיבא או לא בני עקיבא', אם להפריד בנים ובנות או לא - לכאורה פשוט שנפריד, הרי התורה אומרת להפריד! אך לא, זו קושיה מאוד גדולה, צריך לשים לב לכל הצדדים, להיזהר שלא לפרק את הכל בתביעה שלא על-פי הכלים. תלמידי-חכמים אומרים את זה, לא עמי-הארץ. צריך לשים לב בדרכים.

ההבחנה בין 'האידיאל המופשט' לבין 'המתגלה ממנו בהויה בפועל', היא בעצם אותה הבחנה שיש בין נשמתה של התורה, הסוד, הרז הפנימי שלה, לבין מה שמתגלה ברעיונות ובהגיגים של כל גדולי ישראל בכל הדורות, כולל תורת האר"י ורשב"י (גם זה נקרא 'מתגלה בפועל'). באמת יש מין התנוצצות של משהו מעבר, של האידיאל המופשט, וצריך להיות הפסק בין שני הדברים.

אומר הרב: "אם לא ההבדל הדרגאי הזה", אם לא יהיה הפסק, שעל ידו תהיה מדרגה, בין העיסוק באידיאלים הרוחניים, הכמיהה וההשתוקקות אליהם,                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   לבין הדרכים, אז "היתה צורת המעשה כולה מטשטשת". אם היינו תלמידי-חכמים כאלה, ששואפים בפועל כל הזמן אל האידיאל - העולם המעשי היה כולו מִטשטש, "ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו לא היו עומדים".

לפעמים יש לאדם הרגשה כזאת, כשהוא יושב ולומד תורה - פתאום כל המעמד הגבולי מתחיל להיטשטש. אם אתה נכנס לשיעורים טובים, ואתה מתחיל להרגיש שמאיימים עליך - סימן טוב הוא; סימן שאתה עוסק באידיאל, בבירור חייו הרוחניים של האדם. באו אלי כמה תלמידים, וטענו שהם מרגישים שמשהו בישיבה הולך לחסל אותם, הם הולכים להיות 'בעלי זקנים' כאלה. מסוכן להיות פה, באילת. תלמידים מפחדים לאבד את הצביון המיוחד שלהם. זה חשש נכון; קיימת סכנה כזאת, ויש להישמר ממנה. נשמרים על ידי הידיעה שיש הבדל דרגאי, פער והפסק, בין הנלמד בשיעורים לבין היישום המיידי בחיי היום-יום.

 

נתתי פה פתח לתורה פלסתר. תמיד אומרים - וכן אני - שלא יעלה על הדעת שנדבר בסיסמאות, שהתורה תהיה 'אחד בפה ואחד בלב', 'למען תהיה תורת ה' בפיך' - ולא עלי פיך - לא חיצונית; איך זה מסתדר עם ההפסק בין המחשבות והלימודים לבין מה שאני עושה בפועל? אני מרוסק ומלא חטאים, ואני גם לומד תורה, צדקות ואידיאלים. אם אנחנו אומרים שצריך להיות פער, הרי שניתן היתר לאפיקורסים ולמינים לעזוב את הנלמד בבית-המדרש כשמגיעים לעולם המעשה, כי 'צריך להיות אחרת, הרב לימד שצריך להיות הפסק'!

כך היה ניתן להבין, ולכן נתקן את הטעות. לא אמרנו שלא מתעסקים באידיאלים האלוקיים, וגם לא אמרנו שלאידיאלים האלה שברום חייו של האדם אין השפעה. ודאי שיש להם השפעה, כל תנועת השינוי של האדם תלויה בזה, אך בכל זאת יש הפסק. נסביר את העניין: אדם חייב לשים לעצמו את המחיצה הזאת - מחד לעסוק באידיאלים עצמם, ומאידך בעוד נושא שלא כל-כך מפותח בישיבה: איך פועלים בדרכים. האם אנחנו צריכים לעסוק בדרכים, במטרות הקרובות? לכל אחד מדרגה אחרת, בחינה אחרת, אישיות שונה; אי-אפשר לעשות מאתנו 'סרט נע', לכל אחד יש דרכים משלו. איך עוסקים בזה? מה המקום לעסוק בזה? ואיפה זה בא לידי ביטוי בישיבתנו באילת? זוהי משימה של היחיד, בעזרת הרמי"ם והמחנכים. צריך לדון בשאלות אלו, ונעסוק בהן בקיצור בהמשך.

אך לפני כן: האם יש סתירה, האם עשינו תורה פלסתר, בשימנו הפסק בין האידיאלים לבין המציאות? הרב אומר שלא, שאם היה מגע ישיר בין שני הצדדים - היתה המציאות בפועל מטשטשת. ומסביר (באמצע הפסקה השלישית): "מרוב אמוץ להתעלות אל מקורם הציורי יוכלו האידיאלים המוגלמים לאבד את כשרונם המעשי, מה שהוא כולו נגד הבנין המסודר של תכסיס ההגדרה". אם נצייר, נשאף ונרצה לממש בתוכנו את האידיאלים כפי שהם במבט של רום חייו של האדם - אנחנו נטשטש את עולם ההגדרה, נראה את הדברים בעקמומיות, ונבטל את הטוב שקיים במציאות החלקית.

לדוגמא - הביקורתיות שיש לדרכה של הישיבה ביחס לדרכים אחרות. תלמיד נכנס לשיעור, בו נותן השיעור תוקף איזו סוגיה שנמצאת בעולם הישיבות. גם אם אינו מזכיר שם של ישיבה או רב במפורש, את התוכן המסוים הוא כותש לחלוטין, ולא משאיר ממנו פינה. ויוצא התלמיד לעולם המעשה, ומדריך את חברו: 'אל תלך לישיבה הזאת'; בכך שלל את הישיבה. לאחר שלוש שנים בישיבה - שבהכרח נעסוק ברוב צדדי הרוח בביקורתיות - לא יישאר כמעט קורטוב של ישיבות ותלמידי-חכמים שלא יעברו את דרך הבירור והצירוף הזאת. יבואו תלמידים ישרים בליבותם ויאמרו: 'האומנם הכל רע בעולם? האם אין מקום לתורה בפנים אחרות? וכי אצלם אין טוב?'

הם התבלבלו. הם לא הבינו שהשיעור לא עסק בדרכים. השיעור עסק באידיאלים המופשטים, בנקודה היותר עמוקה וכוללת, שלא סולחת לשום פירור של חולשה. שם אין מקום לחולשה, אלא רק לאידיאלים אדירים. יש כוח אלוקי אליו אנחנו צריכים להתמסר, להישאב אליו ולהיות חלק ממנו; וממילא צריך להתמודד עם כל חולשה - שלנו ושל אחרים - לבררה ולהעמידה על מקומה. ברבים מן השיעורים אנחנו לא מדברים על הדרכים, אלא על האידיאלים. זאת המשימה העיקרית של הישיבה, לברר את תוכן האידיאל המופשט ברום חייו הרוחניים של האדם, של העם ושל הדור. כמובן, אי-אפשר לעשות זאת בצורה מופשטת מדי, כי אז מנותקים, והמטרה היא להבין. אז אם יש רבנים שלא מבינים אותם, אפשר להיכנס לשיעורים של רבנים שכן מבינים. ברוך ה', יש שפע של רבנים בישיבה, ואם לא - אז צריך להביא עוד, כך שיהיה אפשר לעסוק באידיאלים באופן מבורר; לא רק באופן רגשי, אלא אף שכלי, תובנתי.

זה לא נעשה ביום אחד. יש פה מהלך ארוך של בירור. להיכנס לעולם הרוחני זה מהלך בפני עצמו; לאט לאט מתחילים להבחין הבחנות ולהתרגל למושגים, וכך בונים מרחב שלם. אבל בישיבה - זה העסק העיקרי (לפחות בשיעורים המרכזיים).

באמת, זו שאלה לא פשוטה בהנהגת הישיבה - כמה להדגיש ולעסוק בצד החינוכי ובאידיאלים הקרובים, כמה להשגיח ולתת שיחות חיזוק, לעורר ולהתוות מטרות קרובות, כמה להשקיע בפיתוח העבודה המוסרית וה'חסידות', וכמה לעבוד עם כל אדם כפרט. גם בכל זה לא נחה ידנו, ואנחנו משתדלים לפעול גם בתחום הזה. זה חשוב וחיוני, שבמהלך מקביל לְזה הכללי תתפתח הסתכלות האדם על עצמו, איך הוא מקדם את עצמו בתוך הדברים. ובאמת, כולם מתעסקים בזה כל הזמן, בודקים במה התקדמו ומה צריך לתקן.

יכול להיות טשטוש, בלבול. אם אומרים הרבנים למישהו שהגיע זמנו ללכת לצבא, זה לא אומר שהוא כשלון. זו טעות יסודית. אין קשר בין הדברים. אכן, חייבים לבנות פה מקום של תלמידי-חכמים שעוסקים בתורה בהיקף ובעומק, צריך להציב את האידיאלים האלה, לעסוק בהם ולבררם. אבל אם הם לא מופסקים, אם הם מנחים את היום-יום, אז יש כאן בעיה. צריך לשים מחסום, לדעת לווסת את הדברים.

ישנו דבר נוסף, שכתוב בסוף הפסקה, וחשוב לבררו: אם יש הפסק, וכך צריך להיות, אז מדוע לעסוק בכלל באידיאלים המופשטים, מה המשמעות וההשפעה שלהם? האם לא עדיף להקים פה ישיבה, שתעסוק במטרות הקרובות - בחינוך, בהרבצת תורה ובעבודת המידות, בחיבור התורה עם החיים?

בגמרא בברכות (ל"ה:) יש ויכוח בין רשב"י לר' ישמעאל: האם ללמוד תורה ואחרים יעשו את העבודה, "ועמדו זרים ורעו צאנכם", או שבימי ניסן ובימי תשרי - בעת העבודות החקלאיות - לצאת לעבוד, ואחר-כך ללמוד. הגמרא מסכמת ואומרת: "הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן". זאת פסיקת הלכה. יש הבדל בין הרצון האדיר שכל חיינו יהיו רק תורה לבין היישום של זה בפועל. אם לא נפרנס את הגוף, את החיים המעשיים - הכל יתפרק. 'לא עלתה בידן' הכוונה התפרקות טוטאלית. הם לא היו כרשב"י; הם התפרקו לרסיסים, לא נשאר מהם זכר, לא מימרא ולא אמירה - שום דבר.

לכן מוכרח להיות הפסק. חייבים להתייחס גם למציאות המעשית, למציאות של הגבולות, להתהלכות בפועל של חיינו. חייבים להבחין בין האידיאל העליון של הפרישות והחסידות, לבין המגמות של הזהירות והנקיות, שבזה אנו מצווים ויכולים. ולאט לאט, העסק באידיאלים המופשטים יגרום לזרזוף קל, מבעד להפסק, להתנוצצות שתופיע ותבריך גם את המגמות הקרובות. כך הוא היחס בין גוף הרוחניות לנשמתה.

לאור דברים אלה, ננסה להשיב לשאלות שלנו. שאלנו, האם המגמה העיקרית והיסודית של הישיבה, לגדל תלמידי-חכמים בעמקות ובהיקף, היא תטשטש את הפרט, והוא ילך ויאבד במגמה הכללית? האם למי שרוצה להיות איש עסקים אין מקום במגמה הזאת?

התשובה היא שצריך לעסוק בשני הצדדים. ראשית, האמון שלנו בתורה. כשאנחנו באים לעסוק בתורה, לא אנחנו נושאים את התורה על כתפנו, אלא התורה היא המחזיקה אותנו. יש מימד סגולי בלימוד העיון והבקיאות, מלבד ההבנה של הדברים. התורה פועלת בנו במובן פנימי, בהתעצמותנו הרוחנית, היא בונה בנו הרבה מעבר למה שאנו רואים או יודעים לאבחן. לכן כל אחד מישראל, שמסוגל לשבת וללמוד תורה - מחויב לעסוק בה; לא רק מדין מצות לימוד תורה, אלא גם מצד ההתפתחות הזאת, הנשיאה של התורה. לא רק שאישיותו לא תמחק, אלא אף תתעצם. על-ידי העסק בהיקפה ובעומקה של התורה, מתוך סבלנות ומוכנות למהלך ארוך, ולא עם סטופר של 'מתי אני הולך לצבא' - הוא ייבנה, יתעצם וישתכלל בקרבו כל המהלך הרוחני. זהו יסוד אחד.

נקודה שניה שיש לשים לב אליה: צריך להיות מהלך חינוכי בישיבה, מהלך של עבודה אישית של כל אחד ואחד, מעבר לשיעורים ולשיחות של הרמי"ם. בעבודה האישית הזאת אפשר ורצוי לשתף את הרמי"ם, את הרבנים ואת החברותות הבוגרות. עניינה של העבודה הזאת הוא להפוך את הסיסמאות למזון חי, בנפש ובהכרה. אם, למשל, מנקרת לי השאלה 'למה ללמוד גמרא' - אני אברר את זה בצורה כזו שהדיבור הפנימי שלי יתחבר לזה באמת. יש לזה מקום רב וחשיבות גדולה, אסור לטשטש את זה!

יכול להיות, שכאשר מישהו משיעור א' ישאל שאלות בשיעור, יגידו לו: 'נכנסת פה לעולם אחר, חדש. אז קודם כל, לפני שאתה מתחיל לשאול שאלות, תתרגל למושגים. אחר-כך תשאל שאלות'. יחד עם זאת, יש את המהלך של השיעורים, של העסק באידיאלים המופשטים, ויש את הדרכים. הדרכים הם חובת הפרט, כל אחד ואחד מחויב לעבוד את עבודתו הפרטית - להבין את המושגים הקרובים קודם, לטפל במשימות של העבודה המוסרית והערכית, לעמול על הבנת הסוגיה וליבונה, וכל שאר העבודה הרוחנית הקרובה, לא הרחוקה המופשטת. זוהי חובת הפרט. תפקיד הישיבה הוא לספק את הסביבה המתאימה; לעודד את העבודה הזאת, לדאוג שיהיו רבנים שידברו עם התלמיד על השאלות הפרטיות וילבנו אותן עמו, וכן עם חברים. פה המקום להזכיר, שמטרתנו היא לא לגדל פה איזה תלמיד חכם גדול שכולם סביבו וזהו, אלא להקים מקום תורה, מהלך חברותי, מחבר, שכולם קשורים ושייכים אליו. החיוניות הזאת שבין אחד לשני, בין החברותות הבוגרות והצעירות, בין התלמידים, האברכים והרמי"ם, כל זה הוא מהלך אחד, של כולנו. זה המהלך הישיבתי, שבתוכו חייב להיות מהלך פרטי, של עולמו האישי של כל אחד, ו"איש לרעהו יאמר חזק", לפחות בליבון ובבירור המושגים הקרובים.

הרב כותב בשמונה קבצים (קובץ א', רפ"א), שאם אדם יכבוש וידחק את נפשו, ולא יפתח מהלך חינוכי - תפרוץ הנפש ותשבור הכל. לא התורה הכובשת והדורסנית תנצח, אלא הנפש עצמה. וכך אומר שם הרב: "לעולם אין המוסר ולא הדת מכוונים כי אם לעצור את הרע והפראות שבאישיות", זה הכל. המוסר והדת לא באים למחוק את האישיות ולעשות את כולם 'בעלי זקנים'. כל אחד צריך להיות הוא עצמו. האישיות היא העיקר, והתורה וכל העבודה באים להרחיק את הצדדים החלשים והרעים, ולפתח את הטוב שבאדם, שיתעצם ויתפתח על-פי צביונו. כך צריך להיות, ואנחנו מוכרחים להלך בין הטיפות האלה בזהירות גדולה. לא תמיד שמים לב לזה; הסוגיה הזאת איננה מבוררת דיה בעולם הישיבות, והתורה בהחלט יכולה למחוץ אנשים. ההפסק חייב להיות נר לרגלנו.

פעם דיברתי עם הרב טאו, בעניין המינון שצריך להיות לחינוך בישיבה ביחס לאידיאלים המופשטים. הוא אמר לי, שתפקיד ראש הישיבה הוא לעסוק בתורה ולא בחינוך, אך מובן שגם זה נצרך. במקומות רבים הרב כותב, שהנטיה לחקר המידות והמעשים של היחיד בדקדקנות שלא סולחת היא נטיה לא טובה; עלינו להאמין באור התורה שמזכך את הכל. אמנם, לא בצורה עיוורת, הנקודה החינוכית היא חשובה, אך באמת, לאורה של התורה - במובן האידיאלי המופשט - יש כוח הרבה מעבר לכל תיקון פרטי ומסוים. את מידת הכעס, לדוגמא, ניתן להפוך לרחמים בקרבנו מתוך תורת חסד, מתוך הארה של תורה. ובאמת, זהו עיקר המגמה של הישיבה.

מטרת הישיבה באילת, בתקומתה ובגידולה, היא פיתוח מהלך זה, ולא יהיה כאן סגנון הלימוד שמדקדק בכל פרט של כל מידה ונכנס לתוך נבכי הנפש. אבל גם זה מהלך שמוכרח להיעשות באדם הפרטי, ואם לא ייעשה - תטושטש צורתו. האדם צריך להיות נאמן לעצמיותו, מתוך ענווה ובהקשבה לקול הרועים, הן בצד הלמדני הרגיל, של צורת לימודו את סברות הפוסקים, והן בצד הנפשי הפסיכולוגי, בעבודתו על המידות וזיכוכן.

 

ועוד נקודה אחת חשובה. הרמח"ל אומר, היסוד העיקרי לעבודה עליה דיברנו, הוא הביקורת העצמית, מה שקרוי בכמה מקומות 'התבודדות'. אדם צריך לקבוע לעצמו זמן בו הוא עוסק בחשבון הנפש בעולמו. תורת חשבון הנפש טמונה בראשית פרק ג' מ'מסילת-ישרים': "הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת - שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם והרע האמיתי שינוס ממנו, והשנית - על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע". יש כאן שתי השקפות. האחת היא, בהבנה פשוטה, לראות מהו הטוב ומהו הרע האמיתי. כוונת הרמח"ל פה איננה ללימוד התורה, אלא לחשבון נפש, של הדרכים והמטרות הקרובות. לא המטרות הרחוקות, לא להגיע למופשט, אלא הדרכים. בדרכים שייך חשבון נפש. לא רק במובן של 'מה עשיתי', 'מה עלי לעשות מחר בבוקר', איך לפרנס את הצד החברתי וכל הסוגיות המעשיות. בראש ובראשונה זה המהלך הרוחני של הדרכים, מהן המטרות הקרובות של חיי, של החברה או של מדינת ישראל. גם בזה צריך התבוננות 'מהו הטוב האמיתי', ברמה של החיים המעשיים שאנחנו נתונים בהם; לא רק ברמה של המעבדה הפנימית הרוחנית ברום חייו של האדם. לא ברמה של השיעורים האדירים של הרבנים, אלא ברמה המעשית.

זה עניין של עבודה חינוכית פרטית. לפעמים, כשעוסקים בתרבות - אז זאת עבודה של הוגי הדעות בְּתרבות אותו הדור, שעליהם לעסוק גם בזה, ולא רק באידיאלים המופשטים. גם באידיאלים הקרובים יש לפקח ולעשות חשבון נפש, לראות את הטוב ואת הרע, אחד שיבחר בו ואחד שיברח ממנו.

ההשקפה השניה המוטלת על האדם היא על מעשיו, לראות אם מכלל הטוב הם או מכלל הרע. צריך לבדוק את המעשים בפועל, את המציאות המעשית עצמה, לא רק את השאיפות והמטרות שלה.

"וזה בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה: בשעת מעשה - שלא יעשה שום מעשה מבלי שישקול אותו במאזני זאת הידיעה". אם אני עושה מעשה או אפילו רק מתכנן לעשות, וכל שכן אם כבר עשיתי - אני מבקר את המעשה מתוך ידיעת המגמה הקרובה: 'הייתי צריך להגיע לדבר מסוים; האם אני מגיע אליו בזה?' אם אתה מדריך בבני-עקיבא, ולא ציינת לעצמך מהן מטרותיך הקרובות, אז לעולם לא תעשה חשבון נפש, וממילא לא תוכל לקדם את המציאות. ועל זה אנחנו מדברים; איך אנו מקדמים את המציאות שלנו ומרוממים אותה, וזאת על-פי המתווה של המציאות עצמה, לא על-פי השפעתם הישירה של השיעורים האדירים והחזיונות של הרב קוק. מה רציתי להשיג - לפני המעשה, ומה השגתי בעשייתו - לאחריו. אם יש לך מתווה ברור, אז ברגע המעשה אתה יודע מה לעשות, כי אתה כבר מוכן נפשית להתמודדות.

ממשיך הרמח"ל עוד דבר: "שלא בשעת מעשה - שיעלה לפניו זכרון כלל מעשיו, וישקול אותם כמו-כן במאזני המשקל הזה, לראות מה יש בם מהרע למען ידחה אותו". את זה כבר הזכרנו קודם - הביקורת העצמית על המעשים. אבל כאן הוא מוסיף דבר חשוב מאוד, שלא כל-כך עושים אותו בישיבותינו: "ומה מן הטוב להתמיד בו ולהתחזק בו". תמיד האנשים הביקורתיים מושפעים מהתרבות האמריקאית, וגם מזו הישראלית, שהיא אולי בעלת עין ביקורתית שחורה ונוראה עוד יותר. כמעט שלא משבחים בעיתונות מעשים טובים, אלא אם יש בזה רווחים כספיים או פוליטיים. אין דבר כזה תשבחות. והרמח"ל מזהיר פה: צריך לשים לב לטוב, "להתמיד בו ולהתחזק בו"! איך אפשר לחזק דבר טוב, אם אתה לא שמח בו ומרים כוסית יי"ש עליו?! עד היום לא ידעת ללמוד 'תוספות', ופתאום פיצחת 'תוספות' אחד; אתה עושה חשבון נפש בערב וחוגג את זה, או שאתה אומר לעצמך: 'רגע, זה גאווה. ובכלל, מה יש להתפאר בזה? תראה אלו רבנים יש פה'?

זה משגה. זה פירוק של המציאות המעשית, פירוק האישיות שלנו. עשיתי מעשה טוב, עמדתי בניסיון, לא חשבתי מחשבה רעה - צריך לחזק את הטוב הזה ולשמוח בו. צריך להתמלא סיפוק. אם לא נעשה את העבודה הזאת, אנחנו חומסים את נפשנו.

בגלל חסרון העבודה הזאת, קורה שאדם מתייאש מחייו: 'אני לא מבין מה אני עושה פה'. מה שאתה עושה הוא דבר גדול ועצום! אתה בונה את העולם הרוחני ומחזק אותו! כמו בחינוך; מורה שמחנך את תלמידיו, אסור לו רק לבקר אותם, אלא עליו גם לעודדם. כך צריך להיות גם אצלנו, בתוך נפשנו פנימה. זו איננה התנשאות או גאווה. זה חלק מהביקורת הנוקבת שצריכה להיות; 'נוקבת' בזה שהיא יודעת גם לזהות את הטוב לעודד אותו ולראות בו ערך עליון.

העין הטובה שמתפתחת באדם על עצמו, היא תאיר את עיניו למצוא גם את הטוב שבזולתו, בבתי מדרש אחרים ובשיטות אחרות. הוא יזהה את הטוב ויחזק אותו, ויקדים להזכיר אותו לפני שיעביר ביקורת הן על חבר והן על אחרים. מתוך הקדמת הטוב, יש פרופורציות לביקורת, מפני שבוודאי לטוב יש כח לנצח את הרע, וכל השקריות והרשע ימחו.

 

ונסיים במה שהתחלנו. בנושא של ההליכה לצבא - אין בבית מדרשנו הרבה שיטות, זו טעות בהבחנה. כל הרבנים צמחו באותו בית מדרש, אנחנו סוברים אותו דבר וגדולי הדור שלנו הם אותם גדולי דור ועל פיהם ישק דבר. אין פה כפילויות. ההבדלים נובעים מזיהויים של אישיות. יבוא פלוני אלמוני לרב מסוים, והוא יגיד לו שלא ילך לצבא אלא ישאר ללמוד, ואילו לחברו יגיד למהר וללכת לצבא, ולגבי השלישי יתלבט. זה לא נובע ממחלוקת, אלא מתפיסה ואומדן ביחס להדרכה האישית.

במצב זה לעולם יעשה אדם לעצמו רב שהוא כמלאך ד' צבקות. חלילה מלעשות התורה פלסתר - שאדם ישאל את כל הרבנים ולבסוף יעשה מה שהוא רוצה. אם אתה שואל רבנים, תתייחס לדעתם בכובד ראש ואחר-כך תכריע אבל אל תעשה מהלך פנימי עקום. אם אתה מתייעץ עם הרבנים בשביל לבנות לאט את ה'אובנתא דלבא' שלך, את אותה הערכה פנימית שלך בהקשר לנדרש ממך - זה מצוין. אבל אם אתה מתחיל לעשות חשבונאות - אתה משקר בעיקר את עצמך, ולא תהיה בהחלטתך סייעתא דשמיא.

לכן צריך לדעת, שבאמת יש כאן הערכה של האישיות, ועל האדם לדעת מיהו המכיר אותו ביותר. גם שיעור הקומה של הרב או האדם שמייעץ לך, וכן הבנתו הנפשית את מרקם תכונותיך, צריכים להילקח בחשבון. אז יש סייעתא דשמיא בהחלטה, הן בצבא, הן בבחירת אישה והן בכל הכרעה חשובה בחיים. בפרט בצמתים כאלה עלינו לשים לב ולהיזהר, ולא לנהוג בשבלוניות ועל-פי סיסמאות ('עשר שנים בישיבה', ו'ממילא אני כישלון'). יסתכל כל אחד באישיותו על-פי דרכיו ומטרותיו הקרובות, וכך ינהל את חייו, ולעולם לא יניח את העסק הגדול הזה של הרמת קרנה של התורה, גידול האידיאלים המופשטים, בהבנתם ובהפנמתם, שהם הם המנוע של כל ההתעלות, ההשתנות והשכלול. מתוך ההרמוניה הזו, בעזהי"ת, לא נגיע חלילה למצב בו מוחצים מישהו, או שתהיה אישיות כבויה שלא מתפתחת ושלא מוצאת עצמה בעולם. ונזכה להתגדל ולהתפתח, כל אחד על-פי דרכו, מתוך השאיפה לרוממות קרנם של ישראל בקידוש שמו הגדול.

(השיחה נערכה, וכל האמור לעיל הינו באחריות המערכת בלבד)

 

 

    טרם התקבלו תגובות
    ישיבת איילת השחר, רחוב ששת הימים 180, ת.ד. 939 אילת 88107.
    טל: 08-6331198 פקס: 08-6319054 yayeleth@gmail.com
    הצילומים באדיבות: דורון ניסים
    כיפה, חדשות, פרשת שבוע,תרבות