כתישת השמן ולימוד

(ראש הישיבה, הרב יוסי רודריגז)

מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא, ר' יהודה בן בתירא אומר מביא וקורא" (בכורים פ"ו מ"א).

 

י"א שמחלוקתם נובעת מכמות הביכורים שהולכת ופוחתת עד חנוכה, והרמב"ם ס"ל דלכ"ע יש עדיין ביכורים אלא נחלקו בדרשת הפסוק "ושמחת", שעד אליו (חג הסוכות) קורא לר' יהודה, ואילו לר' יהודה בן בתירא השמחה נמשכת גם אחרי החג - עד חנוכה. מ"מ לכל הדעות, חנוכה הוא תום המצוה של "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" ששיאה הוא בהנפה וקריאת זרע קודש בביהמ"ק את תוכן הקשר בין יציאת מצרים ובין "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". מחנוכה ואילך אין מביאים ביכורים כלל ועיקר. לפי"ז יוצא שהימים טובים דחנוכה הם הזמן הדאורייתא הנמשך מהחג – "שמונה" ימי סוכות (עם שמיני עצרת), ולכל חקלאי בא"י מובן שסוף הבאת ביכורי זיתים הוא בחנוכה לערך!

הברית הכרותה לארץ עם הבטחת "בהעלותך את הנרות" – שלך גדולה משלהם, בקשירתה לנס המכבים (רמב"ן על התורה) מולידה את העיתוי של הארת האור המכוון מן הקודש העצמי להאיר את תוכן מצות חכמים, המתעצמת ומתחדשת בהתעצמות והתחדשות התושב"ע שבקרבנו, מתוך הכתישה התרבותית היוונית מצד הגוף, ובעיקר בתנגודת של אושיות הקודש הישראלי הן בכלל -בביטול העבודה והעמדת צלם בהיכל, והן בפרט - מילה, שבת, הצניעות הישראלית ועוד, והדברים ידועים!

הכתישה – כתישת הזיתים היא המולידה את השמן, שהוא החומר הצמחי הארץ-ישראלי, אך במובן דק מזוכך, חומר גלם להארת האור.

יש כתישה ויש כתישה. יש כתישה ממושכת, ארוכה, הדרגתית וקבועה, ויש כתישה חדה, חזקה, המולידה בבת אחת את שמן הזך כתית למאור. תוצאות הכתיתה – יש בה את הראשוניות מחד, והזכות שמאירה באור בהיר ולאורך זמן ואינה מסכסכת בפתילה. אמנם מעטה היא בכמותה, בכל פעם רק טיפות ראשונות (שהרי הזית הוא פרי קשה מאוד), אך יש בהן בטיפות אלו את העידון האיכותי של ההארה הפנימית.

כך היא התכונה הישראלית. ככלל "עם קשה עורף הוא", פרי ביכורי האדמה הטרשית של אדמת ההר הארץ ישראלית, המערימה את קשיי החיים על מנת לברר את האדם. וצריך כתישה. יש כתישה קבועה, הדרגתית, מתונה, ויש כתישה חדה צורבת. מבחינה כמותית הכתישה הקבועה מולידה את הכשרון של "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" כשרון שנצוק בו בעם הזה עוד במצרים. אמנם הכתישה החדה, היא מולידה את אותן טיפות איכותיות, שהשפעתן שייכת לתוכיות והינה ארוכת טווח, שאותותיה - בסוף תהליכי ההארה - ניכרים בכל פינות החיים.

השמן הוא חומר הגלם שממנו נובעת ויונקת ההארה את שפעה. יש לו יחוס מיוחד, ובדיני ברכות ל'יצהר' ברכה משל עצמו (בורא פרי העץ ולא שהכל). במקרא הוא מציין את החכמה שהיא חומר הגלם של ההארה, "חכמת אדם תאיר פניו". והחכמה, כידוע, היא נרכשת בתולדת העמל באורחות השכל וההשכלה. ראשית הוא כתישת המידות ובעיקר מידת הגאווה שהיא כחרב על הבדים (ובתענית ז. שת"ח שלומדים יחדי מטפשים – "ונואלו", ו"מכל מלמדי השכלתי", "איזהו החכם הלומד מכל אדם", ופשוט הוא).

ולאחריה, הכתישה של המפגש בתוכן עצמו של החכמה על מנת להבין, לדעת ולהשכיל אותה, ובפרט בחכמתה של תורה הנקראת תושיה ש"מתשת כוחו של אדם", ש"דבוריה קשים כגידים וכברזל", כדברי ר"ל (תענית ז':) על הפסוק (קהלת י'): "אם קהה ברזל והוא לא פנים קלקל וחיילים יגבר ויתרון הכשיר חכמה": אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל (רש"י: "והוא לא" – אינו יודע שמועתו מפני ש"פנים קלקל" – שקלקל במשנה קודם לגמרא), מאי תקנתיה ירבה בישיבה (רש"י: בין תלמידים שהם כחיילים) שנאמר "וחיילים יגבר כיתרון הכשיר חכמה" (רש"י: ויתרון הכשיר – כשסדר משנתו מתחילה). עד כאן. הרי לך שכתישת התלמוד קשה כברזל ומצריכה זכוך והגברת חיילים ורק אחרי הלימוד בחברותא ובחבורה, רק אחרי סדור ה"חומר" והתחלת הליבון וההעמקה, הניתוח וההגדרה, מתרחש תהליך קניית התורה עד לכלל "הכשיר חכמה".

בתהליכי קץ המגולה של הימים האלו ממש, אנו עדים לתהליך הכתישה שמזמנת לנו ארצנו האהובה בתהליכי גאולתה שעניינם זיכוך חומר הגלם של תודעת חיינו הלאומיים ומקורות אוצרות יניקתם, בתהליך נוקב של להיות או לחדול.

זהותנו האלוקית במובנה האמיתי העליון, לא רק הדתי פולחני, אלא המקיף את כל צדדי החיים, ובכללם החיים הלאומיים כ"עם אלוקי אברהם", "גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו" בהתהלכות ממשית בארץ: בפיתוח שלם של קודש וחול המחיים ומפרים אהדדי, ומקור יניקתם הוא הקודש העליון, נשמת החיות הישראלית העליונה המתהלכת בקרבנו ממש, ואנו ניצוצי חיות הופעתה – זהות זו עדיין רחוקה מידיעתנו.

גם אנחנו המכונים "ציונים דתיים", וגם בני הישיבות, הכח הנפלא המסור לעם, לתורה ולארץ, איננו מכילים ומפנימים באמת את התוכן הנשגב הזה, וקשה לנו הדרך באמת להכנת כלים ממשיים בארץ. חומר הגלם של החכמה עדיין במצב בוסרי ברוב שטחי הברור והלימוד, וק"ו בהארת האור הנבואי ורוה"ק.

אמנם, ב"ה ה' לא עזב את הארץ ותורה חוזרת ללומדיה, בארץ חיינו, ארץ הקודש, כמרכז התורה העולמי. וכולנו מצפים שסגולת ימי החנוכה האלה בם מאירה תכונת המכבים, כוהני ה' הלוחמים את מלחמת האומה ומצליחים ללכד ולהתמודד במהלך הכתישה היוונית יהוו צוהר, מראה, לחזותינו הנוכחית. נתלכד לשאוב כוחות ביחד ממאורעות כתישה דהאידנא, הן בתחום המאבק על ארצנו והן במיגור הטומאה בלבושיה המודרניים.

אנו דרושים עתה לעבודת עם. לא יחידים, מנהיגים כריזמטיים, בשפעת רוח חכמה וגבורה, לא מנהיגות שונה תפטור את הבעיה. כולנו צריכים להתאמץ, כולם צריכים להכיר בערכנו. מתוך כך יוכן חומר הגלם. רוח ה' אשר על האומה בכללה דורשת כלים להופעתה. "ויחן שם ישראל כנגד ההר" אינה מליצה – אלא תכונת יסוד להשראת האור האלוקי בקרבנו, שהוא מדריך את כל העם כולו.

ברור הדבר שהדברים תלויים בבית המדרש ועבודתו, שבעת כזאת מדריך את ריכוזיות מיטב הכוחות בריבוי ה"נועם" – זהו תלמודה של ארץ ישראל, שיוליד בנו את הטיפות האיכותיות, שיאירו את כל פינות החיים.

המנורה – המקשה האחת מבסיסה ירכה וקנה וכו', תשוב להיות כן השמן הטהור, "זך כתית למאור" – להארת האור האלוקי בנו ומתוכנו יספג אור זה ויאיר מרחבי ארץ.

 

(השיחה נערכה, וכל האמור לעיל הינו באחריות המערכת בלבד) 

    טרם התקבלו תגובות
    ישיבת איילת השחר, רחוב ששת הימים 180, ת.ד. 939 אילת 88107.
    טל: 08-6331198 פקס: 08-6319054 yayeleth@gmail.com
    הצילומים באדיבות: דורון ניסים
    כיפה, חדשות, פרשת שבוע,תרבות