תחנות בגאולתינו

(ראש הישיבה, הרב יוסי רודריגז)

תחנות בגאולתנו

 

"אדם מישראל, שאינו מעלים עין מדברי התורה והנבואה ורבותינו ז"ל, המגלים וקובעים את ערך הגאולה המשיחית אשר לתקופתנו זאת ומעשה-ד' הנורא אשר בה, יש לו להתבונן על עניינה המיוחד של כל מדרגה ומדרגה, של כל תחנה ותחנה שאדון העולם מוליכנו בה במהלך דרכינו זה." "כי תחנות תחנות מדרגות מדרגות נמשכת ועולה דרך גאולתנו זאת. תחנות ומדרגות מצד חוץ ומצד פנים, (תחנות ומדרגות) בחיוב ובשלילה, (תחנות ומדרגות) בנועם ובמרירות, (תחנות ומדרגות) בקודש ובחול, בעליות וירידות שלצורך עליות, ומתוך כל אחת מהן, גם בסבל לחץ ועכבת נסיגה, מופיעה דחיפה של התרוממות והתקדמות יתירה אל מחוז חפצנו האלוקי." (נתיבות ישראל א' "של משמר העם הישראלי" עמ' קט)

מקור לכל נפילה הוא בד"כ התמוטטות הרוח, עזיבת השכל והשתקעות דמיונית. הדמיון משקיע את האדם ואת האומה ומוליד שפלות נפש, חולשה נפשית ופחד אויב. (עפ' עין אי"ה שבת ב' 80) הוא מעמיק את הרגשת הרע מעביר את הרוח והתקווה ומגביר את היאוש.

כתוצאה מכך החיים מתחילים להערך כחסרי ערך, כל דחף לפיתרון וזיק התעודדות להתמודדות נופל ע"י הדמיון המשלה כמו במבוך חסר מוצא. הראיה הבהירה, העמוקה, של אורחות השכל היוצר כווני מחשבה ארוכים, ומפיח את פעמותיה של המוטיבציה לא רק לזמן קצר, אלא להתמודדות ארוכה-מאבדים את ערכם על ידי הדמיון המתעה, כאלו הכל תלוי בראיה השטחית של כאן ועכשיו במהלך מיידי שיתן שקט ושלווה.

אמנם יש סדר במציאות והיא איתנה יותר מכל הדמיונות שלנו. ומגיע תרחיש מאורעות, שהמציאות שאנו מנסים להתעלם ממנה "טופחת לנו על הפנים". כשהתהליכים מבוססים על השכל הצלול, יודע הוא השכל כי עת לכל חפץ, ולכל מאורע ותנאים חדשים תעז ידו להנהיג את אורחות צדקו ואת מטרתו כראוי, משא"כ כשהחיים מבוססים על סדריו של הדמיון, הדמיון משעבד את השכל השימושי אליו, וכשהמציאות טופחת על פניו, נאחז הוא בציפורניו ומשנה מיום אל יום את כל מערכת ערכיו. בכל יום ממציא תרגיל והסבר חדש, מעת לעת מחדש מערכת מינוחים חדשה, עסוק הוא ב"כיבוי שרפות", ונאחז בסוגי פתרונות מדולדלים, על מנת לטשטש את חריפותה והקיפה של הבעיה שנמצא בה, עד שמוכרח לבא ע"י הכוונת היד האלוקית בסדר גאולתן של ישראל ההולכת ורבה, סדר של הכרחים שאינם תלויים בנו כלל, על מנת לחנך להדריך ולכוון את מציאות הכרתנו אל אמיתת חיינו.

סדר התפכחות הוא קשה, אך הוא מוכרח. נצח ישראל לא ישקר כי לא אדם הוא להינחם. בתהליך זה מוצאים אנו אמירה חוזרת ונשנית הפתרון הוא תהליך ארוך. לעומת העכשוויזם שפקד את האומה בפתרונות מהירים ברור לכולם שגאולה הוא תהליך ארוך שבנוי על מחשבות ארוכות ומבוססות מתוך אריכות רוח ושיקול דעת עמוק המביט אל תוככי התהליכים ולא רק אל הרובד השטחי שלהם.

דבר נוסף כבר ברור לעין כל, שהמאבק הארץ ישראלי הינו לא רק של מתנחלים על יש"ע אלא של כל האומה כולה ועל כל ארץ ישראל. העין מתחילה להתפכח ולראות שהמאבק אינו רק על פיסות קרקע אלא על השליטה והריבונות, על ממלכתם של ישראל, אינו רק בטרור של יחידים אלא ב"ישות", שעקרה נסיון להשבית את כל חיינו המדיניים, את שליטתינו בארצינו. הבעיה הפלשתינאית היא לא מדרס רגל לקיום אלא תביעה על השלטון בארץ- והיא לא רק בעיה של פליטים או ערביי יש"ע- אלא כל ערבים בארץ ישראל כולם שייכים לתביעה זו! מקננת בכל יחיד זהות של שנאה למדינת ישראל, כח דמוני המתחזה ללאומיות שעקרה קעקוע של הריבונות הישראלית. מעולם לא התקבלה תוכנית ה"חלוקה", ומעולם לא התבטלה האמנה הפלסטינאית, דהיינו מעולם לא היתה הכרה אמיתית בשליטה זו על ארצנו. דומה שדבר זה הולך ומתבהר גם לרדודים שבאנשי הרוח.

אומנם שנאה זו תובעת התמודדות, שעקרה הוא רוחני. על "כוחי ועצם ידי" רואים כבר בחוש שהוא אינו מקור לבעיה ולא לפתרון. את הבעיה הפנימית שלנו בתוך עצמנו מעולם לא פתרנו ולא נגשנו לפתור. מהם חיינו הישראלים, מהי תרבותה ואופי דמותה של מדינת ישראל?

בסתר לבנו יודעים אנו שעל ירושלים לא נוותר, המאבק הלאומי אינו רק על נכסים של קרקע ושליטה, אלא גם על "הר הבית" - על הכותל המערבי, לא רק במובן הצר של הדתיות הפולחנית, אלא במובן הרחב של זהותינו העמוקה לצור חי העולמים, ולקריאה המהדהדת מראשית צמיחתינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה" היינו גאולת כלל העמים.

בכל תהליך ישנו כח דוחף המניע ומאיר את המטרות הקרובות ומעורר את כוחות הרצון והעשיה לפעול ולעשות. שואב הוא הכח הדוחף את תעצומותיו מים האמונה הפנימי, ומחדש את תנובותיו גם בדורות שחוש האמונה פינה מקומו ל"דעת" (אוחת האמונה-הכפירה) ובפרט זו של הראליות הממשית המבוססת על החושים והמדע האמפירי (שיווני), בים האמונה מטרות אדירות ונשגבות אדיאלים עליונים שהם המפכים ודוחפים גם את התנועה הציונית, "התנועה החרישית שקמה באחרית הימים" שלולא האידיאלים האלא "לא היה בכוחה אלא להרוג עם חי קו"ח לא להקים עם מת". אלא שבתוך הרגש הלאומי אל מדינת ישראל, בסתר,יונק הוא את לשד חיוניותו מחייו של העם העתיק, זקן העמים, שמאז ומעולם קרא בשם ד', וינק את אמונת חייו מים האמונה הזה.

לעיתים ביד ההשגחה האלוקית נשלח כח עוצר, דוחק ומעיק, שענינו לקמץ לכווץ את הופעת החיים הישראליים. כזה היה כוחם של היוונים והמתיוונים. עניינם היה לטמא את ההיכל. לא רק שלטון על חבל הארץ הזה והעם היושב בו - שיעלה מס ויהיה תחת שלטונו, אלא דחף עמוק של רצון לדלדל את זהותינו לעקור את תרבותינו, בגזרות על למוד תורה, על קיום השבת, על המילה, על צניעותם של ישראל- כל בתולה תבעל להגמון. לא רק בצורה שלילית אלא גם בצורה חיובית של הכנסת התרבות הגופנית האלילית, שטף של תרבות גוף, של מאכלות אסורות, ע"ז, תרבות הלניסטית ביופי ופאר חיצוניים, ששטפו תרבויות רבות עד להגעתן למאבק עם "קול יעקב". כאן הכח הדוחק והלוחץ הזה הפך לאבן נגף. ככל שעבר הזמן ככל שהכח הזה לחץ יותר את הנשמה העדינה הישראלית שלא תצא אל הפועל, שתהיה נחנקת תחת מסגרותיה ימים רבים. לא רק שלא יכלה לשנות טבע הקדושה הישראלית אלא הכינה ע"י לחץ זה כח מתפרץ שיצא חוץ לגבולו מעטים נגד רבים "ויתר על מאתיים שנה חזרה מלכות לישראל", ובתוכו כח איכותי של תורתם של התנאים שירי כנסת הגדולה שהכינו את התושבע"פ לקראת הגלות הנוראה.

נס פח השמן שהיה בהיכל ודווקא במנורה בשמן היינו אוצר החוכמה שכשמדליקים אותה עולה מאליה ומאירה מתוך היכל האמונה והתורה את אופק החיים הישראלים בתעודתן החובקת כל. השמן הטהור- "פנימיות הסודות שהם עלומים וחתומים ממגע זר- ודווקא הפנימיות היותר הנשמתית, כי את המבטאים אשר לסודות כבר באו פרצים וחללום. ופנימיות זו שהיא נשמת הנשמה העליונה, קבועה היא בנשמה הסגולית אשר לישראל ואיננה זזה ממנה (היינו אפילו מיחיד שבישראל) כל זמן שהקישור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו, כל זמן שהוא חפץ באושר והצלחת האומה הישראלית אע"פ שאינו יודע לקרא בשם ולפרש צפונותיו; ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קדש קודשים" (אורות צד-צה).

פח שמן זה החתום בחותמו של הכהן גדול, מלך מלכי המלכים, יש בכוחו לשאוב ולדלות את האור ממעמקי "הפנימיות היותר נשמתית", ממעמקי ים האמונה, של האידיאלים הקדושים והנישאים, אשר בפועל במציאות הממשית מתגלים כחיוניות הרגש הישראלי העמוק.

אמנם תהליך זה הוא שייך למגמות הארוכות וממילא מאיציו ודוחפיו הם שייכים למעיינות גידול הרוח. חלק חשוב זה של האומה אולי החשוב ביותר, הם בתי המדרשות, ת"ח ותלמידי תלמידיהם- עמודי השדרה של הרוח הישראלית נושאי הכלים של קדושת הלאומיות המתחדשת. בפיתוח רוחם העמוק השואב ממקור הנשמה כפתילה ישאב מן "הפנימיות היותר נשמתית" את שמן החכמה והדעת ויאיר את אור המנורה בהיכל- היכל האמונה ומשם לחצרות ה'- וכל ארץ ישראל ארמון ה' היא.

אנו קרואים לחיים יותר עליונים מימי בית שני. ועתידה מלכותינו הקצרה וכרגע גם שדופה, לשאוב מימיה מכוחות חייה הפנימיים גם בגלוי, והכח הלוחץ והדוחק המכריח אותנו לאזור כח של אמת לברר ולהתברר: הן במרקם חיינו כלפי עצמנו הן במרקם חיינו כלפי הגויים- יתן פוארותיו ביתר תנופה של התפרצות והתחדשות איכותית; נר איש וביתו יעלו באבוקה מכבית לאומית הקוראת לעולם כולו "מי כמוך באלים ד'", "לכו ונעלה באורחותיו"

יאירו נרות חנוכיותינו ונתנחם בנחמת ישראל השלמה במהרה בימנו אמן.


 (השיחה נערכה, וכל האמור לעיל הינו באחריות המערכת בלבד)

    טרם התקבלו תגובות
    ישיבת איילת השחר, רחוב ששת הימים 180, ת.ד. 939 אילת 88107.
    טל: 08-6331198 פקס: 08-6319054 yayeleth@gmail.com
    הצילומים באדיבות: דורון ניסים
    כיפה, חדשות, פרשת שבוע,תרבות