שבועות- מתן תורה

(ראש הישיבה, הרב יוסי רודריגז)

רה"י הרב יוסי רודריגז

 

נדבר היום על מתן תורה, היום הנשגב שבעצם מתחיל ביציאת מצרים ונמשך אל תוך מתן תורה, בו בעצם המציאות מגיעה ל"יום חתונתו ויום שמחת ליבו" - יום חתונתו זה יום מתן תורה. יום ו' בסיוון זהו יום שכל העולם מצפה לו, יום מתן תורה. התורה עצמה לא שייכת לסדר הזמנים; "והגית בו יומם ולילה" - אין זמן שאין בו מצווה ללמוד תורה, חוץ מתשעה באב - בו רבנן קבעו שמפני שהתורה ממלאת את האדם שמחה ושלמות - אין לעסוק בה ביום שעניינו חדלון וחורבן. אין גדר של זמן שהוא מיוחד ללימוד תורה, אלא כל היום וכל הלילה. זהו עיקרון יסודי שיש להתבונן בו גם ביחס לזמן המיוחד הזה שנמשך מזמן יציאת מצרים. לכאורה, אם זה היה תלוי באיזה מאורע, כמו שאר החגים שקבועים בתאריכים מסוימים, גם בו היה צריך להופיע תאריך, אבל בתורה לא מופיע התאריך בלוח הזמנים השנתי בו צריך להופיע חג השבועות. התאריך הניתן לנו הוא אחרי ספירה: 49 יום "ממחרת השבת", וביום ה-50 מקבלים את התורה. אין לזה גדר של זמן.

 

יש מחלוקת במסכת שבת (דף פו:) מתי ניתנה תורה. אז למה אנחנו אומרים שהתורה היא מעל הזמן? הנה - יש לנו זמן, 50 יום אחרי "מחרת השבת" - נחגוג את חג מתן תורה. כשהחודש מעובר התאריך יכול להשתנות בין ו' ל-ז' בסיוון, אבל זה בטוח ביום ה-50, אז הנה יש לנו זמן?!

יש להתבונן במספר 50. אנו נפגשים עם מספר זה ביובל, הזמן בו משתחררים העבדים - זמן חירותי שנובע מספירה קודמת עד ה-50. וב-50 התורה מזכירה את המושג "עולם". כתוב בעבד עברי: "ועבדו לעולם"; מה זה עולם? זהו עולמו של יובל. עבד שרצעו את אוזנו לאחר ששמע בסיני כי לי בני-ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והוא בכל אופן הלך ומכר עצמו לעבד - גם עבד זה משתחרר ביובל. יש כאן מציאות המופיעה בתוך סדר הזמנים, שמבטאת משהו הרבה יותר עליון והרבה יותר נשגב, והיא משחררת את כל סיבוכי המציאות, מציאויות של עבדות למיניהם. וזמן זה - שהוא בעצם מעל ומעבר וכולל את כל הזמנים שההתפרטות הקודמת לו הצעידה בתוך מציאות הזמן - יש לו תוכן נשגב ועליון, חירותי לחלוטין. וממילא הופעתה של תורה לא יכולה להופיע אלא מתוך המבט הזה, מפני שצריך להבין יותר לעומק מה זה תורה.

הספירה הקודמת ליום ה-50 היא בעצם הופעה תהליכית של האדם המתהלך בעולם הזה; האדם הולך ונבנה, הולך ומתפתח, עד ליום ה-50. לאט לאט הוא שם לב לזה, כי הוא בעצם רואה שהוא מתרחק מההתחלה. וזה מבטא את ההבדל בין שיטת הרמב"ם לזו של הרמב"ן, האם הספירה תלויה בהבאת קרבן העומר או שיש חשיבות בעצם הספירה כי היא מבטאת תהליך שמתמשך ומתקדם במשך 49 יום עד שמגיעים ליום ה-50, שהוא בעצם מעבר לזמן.

 

כך הוא גם בכל הקשר שלנו עם התורה, שהוא (ע"פ דברי המהר"ל בהקדמה ל'תפארת ישראל') עצם העיסוק בה. אנחנו מברכים "לעסוק בדברי תורה", כי עצם הלימוד הוא ללא שום קשר להבנה שלנו ולמסקנות לימודנו, אנחנו מתחילים תהליך של גילוי רצון ה' בעולם אע"פ שכרגע בסוגיא יש איזו נקודה נעלמת, אע"פ שעדיין לא הגענו ליום ה-50 שנמצא אי שם בקצה הספירה שלנו. יחד עם זאת, אתה כבר נהיה חלק מהתהליך. נכון שהרוב מגיע מלמעלה ואנחנו מברכים "נותן התורה", אנחנו לא מבינים את הכל ולא הכל תלוי בנו, יש צורך בסייעתא דשמיא בכל חלק וחלק מהלימוד. אם אנחנו לא נראה את התהליך שאנו נמצאים בו תוך כדי הלימוד, באמת לא נוכל אף פעם להגיע לאמת הפנימית החבויה בתורה, כי בירור האמת דורש סבלנות שיכולה להיות רק במאמין בחשיבות התהליך. וממילא גם השכר שאנו מקבלים על התורה לא תלוי בהצלחה שבהבנה אלא בעצם העסק והחתירה אל ההבנה האמיתית (מובן שהמטרה היא האמת וערך האמת לא מופחת ע"י נקודה זו).

אנחנו חותרים אל גילוי האמת מתוך הבעיות, מתוך הקשיים, מתוך המבואות המטונפים שאנו נמצאים בהם. אנו מבררים כל נקודה ומפרקים כל מושג עד לפרטי פרטים, וכל זאת מתוך ההבנה שאנו נמצאים בתוך תהליך. לא מקרי הוא שיום העצמאות מופיע באמצע התהליך הזה, כי אירוע זה של התוודעות אל יסוד חשוב בגבורת ישראל הוא חלק בלתי נפרד מאותו תהליך, למרות שעל פניו הוא כל כולו חול, שכן בבירור יש מקום חשוב ואינטגראלי לנקודות החול (אם כי מבחינה פנימית הקמת המדינה היא כל כולה קודש).

בהמשך ימי הספירה הללו אנו מוצאים "פסח שני". איפה שמענו על מושג כזה? אם לא ישבת בסוכה - הפסדת. בפסח שני ניתן סיכוי גם למי שלא עשה פסח והגיע מדרך רחוקה.

מתוך הימים הולכים ומתבררים ומגיעים לרבי לשמעון בר יוחאי; הצד של הגבורה מתלכד עם הצד של הקודש. להופיע קודש בזוהר מיוחד במינו, באותה התגברות לאומית של ר' עקיבא ותלמידיו. תוכנה של ההתגברות הלאומית הוא ישראל, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", חייהם של ישראל למעלה מכל הגבולות. לכן באמת התגלה גילוי אליהו של ל"ג בעומר הזה, שלפי המהרי"ל זה בכלל לא יום בשנה, אלא מאחד את כל הימים הטובים. באמת האבל שלנו היה מהפסח ועד העצרת, ככה הלשון של הגמרא. ויש שגורסים "מפרוס העצרת"; פרוס העצרת זה 17 יום, ומגיעים לל"ג בעומר. עצרת זה חג השבועות, שבו הכל נעצר, כל המציאות נעצרת - הגבורה יורדת לתקן את המקומות המטונפים האלה, זה עניינה. אז הנה רואים שבתוך הזמנים זה בדיוק עניין התהליך הזה של ההתוודעות, של החשיפה, גם בתהליך של דיעבד. הגענו לל"ג בעומר, ונשלים אולי ביום ירושלים שבו הקודש ימסוך בנו גם את הקודש וגם את הגבורה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

 

"תנו רבנן: בשישי בחודש ניתנו עשרת הדיברות לישראל. ר' יוסי אומר: בשבעה בו". אנו רואים כבר שיש מחלוקת באיזה תאריך זה היה, ואם כן - כן צריך לעשות חשבון באיזה תאריך זה היה. "אמר רבא: כולי עלמא בר"ח אתו למדבר סיני; כתיב הכא 'ביום הזה באו מדבר סיני' וכתיב התם 'החודש הזה לכם ראש חודשים', מה להלן ר"ח - אף כאן ר"ח. כולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל כתיב הכא 'זכור את היום הזה לקודשו' וכתיב התם 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה', מה להלן בעיצומו של יום - אף כאן בעיצומו של יום. כי פליגי בקביעא דירחא; ר' יוסי סבר: בחד בשבא איקבע ירחא, ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, בתרי בשבא אמר להו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', בתלתא אמר להו מצוות הגבלה, ובארבעה עבוד פרישה. ורבנן סברי: בתרי בשבעה איקבע ירחא, בתרי בשבא לא אמר להם ולא מידי משום חולשה דאורחא, בתלתא אמר להו 'ואתם תהיו לי' ביום ארבעא אמר להו מצוות הגבלה, בה' עבוד פרישה." שואלת הגמרא: "מיתיבי: 'וקדשתם היום ומחר'," הרי יומיים ואז מקבלים תורה, ואם כן - חסר כאן יום לפי ר' יוסי, שהרי קיבלו תורה בשבת, "קשיא לר' יוסי. אמר לך ר' יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו; הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות. הוסיף יום אחד מדעתו - מאי דריש? 'היום ומחר' - היום כמחר, מה למחר לילו עמו, אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא ליה. ש"מ: תרי יום לבר מהאידנא." ומביאים ראיות שהסכים הקב"ה כאן עמו.

הסבר הגמרא: רבנן אומרים, שבשישי בחודש - בו' בסיוון -ניתנו עשרת הדיברות לישראל. ר' יוסי סובר, שבשביעי הכוונה בתאריך ז' בסיוון. רבא אומר, שלכל אחד כדאית ליה - בר"ח באו למדבר סיני, וגם לכולי עלמא ניתנה תורה לישראל בשבת, שהרי יצאו ממצרים ביום חמישי. לשאלה אם הוסיפו יום או לא, אם 50 יום או 51 יום - רבנן סוברים שחודש "אייר דההיא שתא עבורי עברוה", ואז זה יוצא בו' בסיוון; אבל לכולם בעצם יוצא 51 יום אחרי יציאת מצרים, 50 יום אחרי "ממחרת השבת". אתם מבינים את הקטע הזה - אתם יודעים מה זה תורה מעל הזמן, אין פה זמן. בשנה של יציאת מצרים מתן תורה היה ביום ה-51. יצאו ביום חמישי, וקבלו את התורה בשבת, 51 יום. פלא, לא? אבל בכלל לא פלא; התורה היא מעל הזמן.

משה הוסיף מדעתו יום אחד והיום הזה הוא חשוב, ובאמת מדאורייתא צריך חמישים יום. והדבר תמוה: מה פתאום מוסיף משה יום והקב"ה מסכים על ידו להוסיף יום? כל העולם כולו מחכה. לפחות לדעת ר' יוסי מוסיף יום מדעתו ומקבלים תורה אחרי 51 יום, דוחים ביום במקום יום 'עלמא דיובל'. איפה נעלמה כאן הנקודה של היובל, ה-50?

זו בדיוק הנקודה: התורה היא מעל הזמן. באמת בשנה הראשונה הוסיפו עוד יום, אבל מאז ואילך ועד עולם יש לנו מתן תורה, "וספרתם לכם... שבעה שבועות" ממחרת הפסח. אומרים לנו חז"ל, שמיום הפסח סופרים שבעה שבועות ומגיעים ליום ה-50, וזה מתן תורה, ולא כמו שהיה במצרים כי שם הוסיף משה מדעתו עוד יום.

מה זאת אומרת "התורה מעל הזמן" - והרי סופרים; זה לא זמן?

אלא זוהי בדיוק הנקודה: זה לא זמן. למה לא ביום בחודש, בגלל שהתורה היא באמת לא שייכת ליום מיוחד שזה הצביון שלו, לא איזה סדר מיוחד או בחינה אחת בחיים. בכל השנה יש 365 בחינות של ימות החמה ו-354 של הירח, יש כל מיני בחינות במציאות; התורה לא שייכת לשום צד. התורה היא מכלול שלם, היא כל הנשמה של הכל, היא הצד הפנימי שמשחרר את הכל, 'עלמא דיובל' שמשחרר את הכל ומוציא אותו מתוך האפילה. זה עניינה של התורה: 'אור האלוקי'. הרב מגדיר, ש"התורה כולה היא המסקנא האחרונה של התוצאה של האורה האלוקית ההולכת וזורמת בעולמים ומגיעה עד חידור התוכי של החיים". יש במציאות מימד של העלם, אבל המימד הזה הוא מהווה את המציאות המוגבלת. במציאות המוגבלת, בסדר של פירוד ושל חושך, בתוך הצמצום הזה יש סדר של הארה אלוקית ע"פ הסדר המודרג הזה. ע"פ הצמצום יש אורה אלוקית. התורה היא המסקנה. 'מסקנה' זה התוצר, ההליכה בסופו של דבר - אם נשתמש בעולם המעשה - עד הדיוק של האטום. ההארה איך ה'מסקנה' מסתדרת ומצטביינת עד לעולם המעשה בלבוש של עולם המעשה עד לדיוק מדויק, עד המסקנה הסופית, עד התוצאה הסופית - התוצאה החיצונית ביותר אשר מכוונת את המציאות. התורה כולה היא המסקנה האחרונה של התוצאה - היציאה אל הפועל של האורה האלוקית ההולכת וזורמת בעולמים, בכל שפעת העולמים, העולמים הגלויים והעולמים הנסתרים מאיתנו; משמים, שם המציאות המופשטת העליונה, ועד מציאות הארץ, המציאות פה, הגבולית, ו"מגיעה עד החידור התוכי של החיים" - דהיינו האורה האלוקית ההולכת וזורמת בעולמים, היא מגיעה וחודרת אל העולם בתוכו. מה זה בתוכו? זה מושג, ב'זרעונים' הרב אומר את המשפט הזה, שאותם צדיקים ששואפים לאור האלוקי ולא מצליחים להשיג אותו, כל כך צמאים לקב"ה, מחפשים אותו בכל העולם; ואיפה הם צריכים לחפש אותו? "בעולם", בתוכו. מה זאת אומרת "בתוך העולם"? הרב אומר שהאלוקות מתגלה במחשבות ובטבע, ובסופו של דבר - בעולם, בתוך העולם. "בעולם" הכוונה, בכל המציאות המוגבלת כמו שהיא משתקפת אלינו; אבל יש לה תוכיות, יש לה פנים, יש בנו יכולת להביט פנימה למציאות, להבין את משמעותה, לקלוט את מה שנמצא במציאות, אבל הוא מעבר לה - נשמת המציאות. "התורה כולה היא המסקנא האחרונה של התוצאה של האורה האלוקית ההולכת וזורמת בעולמים ומגיעה עד חידור התוכי של החיים", עד יכולת החדירה של אותה הארה עליונה לתוך חיות החיים.

זאת המחלוקת בין רבנן לר' יוסי - האם התורה צריכה להינתן בו' בסיוון או בז' בסיוון. מסביר הרב: מה איכפת לי ו' או ז'? אומרים רבנן, שהיא חייבת להינתן ביום יצירתו של האדם, ביום השישי - השישי בסיוון, ודווקא בשישי בסיוון ולא בשביעי בסיוון התקבלה התורה, כי התורה - החידור האלוקי הזה - הוא מתאים לשורש נשמתו של האדם ויצירתו, והאדם הולך בהוויה ונפגש בתוכיות החיים; לא בחיים כמו שמופיעים אליו בצמצומם, אלא הוא מגביה את עצמו מתוך נשמתו, מתוך צלם האלוקים שבו, לזהות את האורה האלוקית הנמצאת בעולם, בתוך העולם המוגבל עם עוצמתו. "מה רבו מעשיך ד', כולם בחכמה עשית". לעולם המוגבל הזה עם כל החכמה המדויקת הנפלאה שלו, עם כל היקום המקסים והאדיר הזה - יש תוכיות. אנו מברכים קודם כל 'יוצר המאורות', בקריאת שמע, ומתוך 'יוצר המאורות' אנו מגיעים אל 'אהבת עולם אהבתנו' - התורה. בתוכנו יש לנו אפשרות להיפגש עם האור האלוקי שמחולל את המציאות הנשגבה הזאת. יש לנו אפשרות, כי יש לנו שער. נכון - זה מופשט וזה קשה, זה בין החגווים, בין הסדקים, האור האלוקי מציץ בין החרכים.

זה התהליך. התהליך של הספירה הוא כזה שאנו הולכים ומתרגלים ומכינים את כלינו. לכן משה מוסיף מדעתו יום אחד אל ההכנה הזו לתורה האלוקית העליונה, וההוספה הזו - הופכת להיות תורה, כי הסכים ה' על ידו. משה מוסיף יום אחד מדעתו והקב"ה מסכים, כלומר: זה חלק מהתורה. אבל זה צריך להיות בתהליך - בו אנחנו צריכים להכין את הכלים. לתורה אלוקית כזו, עליונה, ההכנה היא חלק מהתורה. בשנה בה ניתנה לנו תורה, צריך להוסיף יום אחד מדעתו, כדי שיצא ז' בסיוון.

לדעת רבנן, התורה היא בעצם מתאימה לשורש יצירתו של האדם. האדם ההולך בהוויה הוא הצורה של כל המציאות; הוא הוא התבנית שבה מתהלך צלם אלוקים, הוא הוא התבנית שבאמת האורה האלוקית מתאימה לו, הוא היודע תורה על ידי גילוי התורה, ע"י ההכשרה למציאות הוא סופג את אור התורה, ובאמת הוא הצורה של המציאות. לכן התורה צריכה להינתן בשישי בסיוון, ביום יצירתו של האדם.

אומר ר' יוסי: האדם בהתהלכותו בעולם - יש לו מטרה, מטרה כלל הוויתית - תיקון העולם במלכות שדי. גם האדם הראשון שהיה בשיא פלאי הפלאים, היה בתוך הגן, והיה צריך "לעבדה ולשמרה". יש סדר בעניין, גם באדם עצמו. עניינה של התורה מתגלה ע"י האדם; לא רק להעלות את האדם שהוא צורת העולם, אלא התורה היא עניין אדיר, סוד כמוס שמתקן את כלל ההוויה, לא רק את האדם.

פעם שאל מישהו את הרב: האם לבעלי-חיים יש בחירה? מקובלני שאין להם בחירה. אומר לו הרב באגרת: תדע לך שיכול להיות שבצורה סתמית אין להם בחירה, אבל יש להם מקצת בחירה – למשל, כשהם מעדיפים בננה, תפוח וכד' - לא הכל אינסטינקט, יש להם קצת בחירה. מה אכפת לי אם יש להם בחירה או לא? יש כאלה המרחיבים את דברי הרב, שיש גם באלקטרון איזה חופש מסוים. כאשר האדם - שהוא צורת ההוויה, התוכן אליו מיועדת התורה - מתהלך ולומד את התורה, האור האלוקי שופע ומשפיע עליו ומרומם אותו. אומר ר' יוסי: עניינו הוא השבת, היום השביעי. יום השביעי זאת אומרת "ויכולו השמים והארץ", ביום שבת מתגלה הנקודה הפנימית העולמית העדנית הזו שתפקידה לרומם את כל ההוויה. עניינה של התורה הוא לא רק האדם; נכון שהאדם הוא צורה, אבל הוא בא להשפיע ע"י העסק בתורה על כל המציאות כולה, ואם כך - התורה צריכה להינתן דווקא בז' בסיוון.

ר' יוסי אומר, שזה לא רק מתאים לאדם, בא לרומם אותו, את האדם שלו צורה של ההוויה. לא רק בשבילו מיועדת התורה. לתורה יש יעוד נשגב יותר מאשר רק רוממותו של האדם, וזה תיקון כל ההוויה כולה. ה'בחירה' שהזכרנו, הכוונה שכשהאדם מתעלה יש לו השפעה על החיות, ואז הם מתעלים ויש כאן בחירה. בדור המבול, כשהאדם יורד - "כי השחית כל בשר את דרכו". חלק מזה הוא השפעה סגולית, וחלק מזה - השפעה של תיקון כל ההוויה עצמה. זה אדם; אפילו בגן עדן, בשיא התפארת העליונה, ללא חטא - יש לו תפקיד של "לעבדה ולשמרה", כלומר: לתקן את המציאות. הרי יש שליחות יותר עליונה לתורה! לכן היא צריכה להתקבל בשבת, ביום השביעי בחודש, ז' בסיוון. לכולי עלמא, בוודאי - המציאות של תיקון העולם, התורה, היא סדר העולם הזה וסדר העולם הבא; לזה כולם מודים. השאלה היא מה להדגיש, איזה יום ביצירה - כאילו במכוון למעשה בראשית - ניתן ביחס לחודש: האם ב-ו' בסיוון או ב-ז' בו. כך מסביר הרב בעין איה על מתן תורה, לגבי מחלוקת ר' יוסי ורבנן.

התורה הזאת, שעניינה הוא באדם - בין אם הוא הצורה של הכל שהוא מהלך בעולם ומוביל אותו לתיקונו, ובין אם היעוד הוא לא רק תיקון האדם אלא הבריאה כולה, ההוויה כולה - בכל מקרה אנחנו רואים שבשנת מתן תורה, לפני שניתנה, מוסיף משה מדעתו יום שהוא נחקק, שהוא בעצמו גם כן תורה.

פה צריך לברר שתי נקודות: עצם ההוספה, וההכנה. זאת אומרת, יש כאן איזו מילה על האור התוכי, האור העליון הזה שיורד לתבנית המציאות.

פעם, כדי להסביר את זה לילדים קטנים, אמרתי להם: תראו, מה המגמה של העולם? למה הקב"ה ברא עולם?

היה לו רעיון: חייב להיות מישהו שיעסוק בתורה. זה הרעיון. לא מישהו שיהיה טוב לאנשים, אלא שיהיה מישהו שיעסוק בתורה. לכן מי שלא יעסוק בתורה, צריך לשבת עם מישהו שיהיו לו כלים לעסוק בתורה. העסק בתורה זה עסק באלוקיות, זו השלמת המציאות, התוכן האלוקי שלה. לכן צריך מישהו שיעסוק בתורה. בשביל זה הוא ברא עולם חסר, עם ריבוי של כלים. הקב"ה רצה שיעשו מצוות בעולם (קשה מאוד להסביר לילדים מה זה תורה, לכן אמרתי להם מצוות). צריך להעלות את הרמה הזאת לפחות בבתי ספר תיכוניים. תוכן המצוות הוא נשגב, הן נושאות בתוכן את שורש המגמה האלוקית, את השפע הזה שאנו מדברים עליו, השפע האלוקי העליון שחודר אל החיים בכל מדרגותיהם, רוצה להופיע. וכשאנחנו הולכים ומסדרים את המציאות, ע"פ התאמה אל התוכן הזה - הוא מופיע. איך מסדרים אותה? מה ההבדל אם אני כותב ומכוון לכתוב ספר תורה, ע"פ סדר מיוחד בדיו ובשרטוט, שבזה אני יוצר פה ספר קדוש, לבין אם סתם כתבתי? אלא שיש כאן סדר. הסדר שאנו פועלים בעולם הוא הכנתנו את העולם, להכנתה של התורה.

אומר משה רבנו: זה עקרוני להוסיף עוד יום להכשרת המציאות לקראת קבלת התורה, מפני שבאמת אני רוצה להחדיר את זה שחלק מהתורה עצמה היא הכשרת המציאות. יש כאן עניין גדול, עצום.

שאלה: איך זה יכול להיות חלק מהתורה? זו רק הכנה; לא מספיק מוכנים, אז מוסיפים עוד יום. למה זה נקרא חלק מהתורה?

תשובה: כיוון שהסכים לו הקב"ה, שהרי לבסוף התורה ניתנה בז' (לר' יוסי) או בו' (לרבנן), שבסופו של דבר ניתנה התורה אחרי 51 יום; לא יכול להיות שתהליך נצחי כזה יהיה במקרה, לכן אומרת הגמרא שהסכים הקב"ה על דעתו. אפשר להסביר זאת בשני אופנים. הרב מסביר ב'עין איה' שם, שהסכים הקב"ה לדעתו, שבאמת סוד העניין הוא שהופעת התורה צריכה להיות באותו זמן, אלא הקב"ה נותן לו לגלות את זה, והוא רק חושף את המציאות הזו. זו אפשרות ראשונה.

אך יש אפשרות שניה להסביר. אומר הרב, שזה כמו שבחזקה יש דבר שחוזר עליו שלוש פעמים, ואז בעצם הוא מגלה וחושף מציאות כזו של הכנה. יש דיון לגבי שור שנגח, למה הופך להיות מועד אחרי שלוש נגיחות; יש שמסבירים שכל הזמן התכונה שלו היא נגחנות, ובפעם השלישית רק התברר למפרע שהוא נגחן, ויש שמסבירים שלאחר שלוש נגיחות נהיה נגחן, המציאות כאילו פעלה עליו. שתי הבחינות האלה זה נקרא שהסכים הקב"ה על ידו. אם אנו אומרים שהמציאות הפנימית קדמה ועכשיו רק התבררה, אז יותר פשוט שזה תורה, ו"הסכים הקב"ה על ידו" משמע שזה תורה. אפשר להגיד, שבאמת אמר משה: הכנו 49 יום וזה לא מספיק, אז נוסיף עוד יום, ועכשיו זה הפך להיות תורה. הוא קבע את זה במציאות, חקק את זה, וזה נקרא שהסכים הקב"ה על ידו.

מה זה נקרא שהסכים הקב"ה על ידו? יישר כח, חמוד וכו'...?! כתוב שמשה רבינו דרש; מה אתה דורש לי דרשות?! שואלת הגמרא: "מאי דריש?" הוא יצא מדעתו? אלא פה מתברר מה זה תורה. זה הבחינה השניה. הוא באמת גילה וחשף או אפילו יצר; לא אכפת לי. בסופו של דבר זה תורה. היום הזה של ההכנה זה תורה, דהיינו: באמת מטרתה של התורה, חלק אינטגראלי מהופעת התורה העליונה האדירה הזאת, היא שהאדם מכין את המציאות להופעת ה', להופעת העניין הגדול הזה. התהליך הזה של 49 יום של הליכת האדם מיום ליום בתוך המצוקות ובתוך הסדרים, היא חלק מהתורה. ההליכה הזו עצמה. ודווקא בשנה הראשונה יש צורך לגלות שכל זה לא היה חסר ערך. צריך להוסיף עוד יום בשביל לגלות שכל זה תורה.

הבחינה השניה: מה זה שמשה רבנו מוסיף? תסלחו לי, אבל מי אתה, יבחוש בן שלולית?! "אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך 974 דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר-ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים"; מביאים לו פסוק. "אמר לו הקב"ה למשה: החזיר להן תשובה. אמר משה: מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם", אתה רוצה שאני אתמודד איתם?! הרי ישרפו אותי!

זאת אומרת, התורה לא מתחילה בארץ. היא מתחילה בשמים, ביסוד העליון, וכל השפעתה של התורה, כל הופעתה לזה שהאדם יעסוק בתורה. הוא עוסק עכשיו בחגווי הפנימיות של העולם, בזה שהוא לומד תורה הוא עוסק בדבר היותר נשגב ויותר נורא. לכן אומר משה: שמא ישרפוני בהבל פיהם. באמת, הם צודקים - "הודך על השמים". "אמר לו הקב"ה: אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה ואני אשמור עליך. ואמר ר' נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? כתוב "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?" כן אז הוא מקבל את הרמז האלוקי שמגן עליו, ועכשיו מבאר אותו - מה הרמז האלוקי הזה 'אחוז בכסא הכבוד', מהי מטרתה של תורה. באמת - ההשפעה האלוקית הנשגבה הזו שייכת לכבשונו של עולם, לכוחות היותר עליונים, כולם מתברכים ושייכים להופעה האדירה הזו של השפעתה של תורה, של מציאותה של תורה בעולם, ואם היינו משערים לעצמנו את עוצמתה, באיזה חזיון נעלם עליון בעל כח עצום... אני מתבייש שאני מתאר את זה רק בנושא של כוחניות, אבל מציאות ילדותית כך סותרת את זה 'ישרפוני', מאיזה עולם אנרגטי מופיעה התורה. ולכן כתוב במעמד הר סיני "וירד ה' על הר סיני", יש ירידה אל תוך העולם.

אומר להם משה רבנו: למה נועדה תורה? אתם בכלל שייכים ליציאת מצרים? אחר-כך "לא יהיה לך אלוהים אחרים" - הייתם קשורים בכלל לעבודה-זרה? "זכור את יום השבת לקדשו" - אתם עושים מלאכה? "לא תשא" - משא ומתן יש ביניכם? "כבד את אביך ואת אמך" - יש לכם אב ואם? "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" - יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו המלאכים לקב"ה. וכי לא ידעו לפני זה, היו צריכים את משה רבנו שיגיד להם? זה דבר ראשון. דבר שני - לא ידעו שכתוב שם יציאת מצרים?

מה שאנחנו אומרים 'דיברה התורה בלשון בני אדם', פירושו: דיברה בלשון בני אדם, אבל יש לה תוכן אלוקי. כשאנחנו אומרים יד ה' זה באמת לא יד, אבל זה תוכן מדויק. אל תתבלבל; אמנם לא תוכן מוגשם, אבל זה מדויק כחוט השערה. צריך להבין שזה חלק מהעניין. אנחנו נוהגים ללמוד את הרמב"ם, וגם הכוזרי אומר את דברי הרמב"ם: לא להגשים, כל הפעלים והתארים האלוקיים זה לא הפשט, זה לעילא ולעילא. אז למה קראו לזה ככה? כי זה מדויק. זה נכון שזה לא זה, אבל מבחינה מסוימת זה כן זה, אחרת לא היו קוראים לזה כך.

יש כוחות בעולם. הם מצומצמים, הם לא הקב"ה בעצמו, הם שייכים לנבראים השונים, למהויות יותר עליונות, אבל בכל זאת גם להם ברור שהתורה מצטביינת כיציאת מצרים. אבל לא מתבאר עד עולם המעשה שבו נמצא האדם עם היצר הרע שלו, עם שעבוד, עם הוללות, עם אבא ואמא שמשגעים אותך בכל מיני עניינים. ואל האדם הזה, שנמצא בתוך כל המשברים ובתוך הטינופת - באה התורה, ומרוממת אותו. ולכן כתוב כאן "מיד הודו לו להקב"ה". בטח זו תורה וזו תורה. אם התורה הייתה רק השפעה אלוקית עליונה לכוחות הנשגבים, למציאות הנשגבת שבהוויה, ודאי שהתורה הייתה גדולה; איך אפשר לתת תורה כזו גדולה לאדם פחות ערך? איך אפשר לתת תורה כזו לאנשים, בשר ודם, מלאי טינופת - "ונטמאתם בה"? איך עוסקים בה בכלל? אז נכון - אסור לעסוק בה במקום הטינופת, נותנים לנו הדרכות. אבל בכל זאת, איך אנחנו עוסקים בה והרי אנו בשר ודם? כבחוט השערה צריך לעסוק בתורה, איך אפשר לתיתה לבשר ודם? שאלה עצומה.

אומר להם משה רבנו: איזו תורה יותר גדולה - תורה שהיא משפיעה הוד על השמים, או תורה שיורדת אל העם ומרוממת את הארץ מתחתיותיה, ולא רק שהיא תורה עליונה בשביל השמים ושייכת לעליונים אלא היא יורדת לתחתונים ומרוממת ומחברת אותם, למרות החטא, למרות הטינופת, למרות הקשיים, מרוממת אותם קמעא קמעא אל ה'יובל', להכיר את היובל, להיפגש עם העולם הבא?

אומרת הגמרא: אפילו מלאך המוות מסר לו דבר. אפילו מלאך המוות מסר למשה רבנו, בעצם, את עניינו. יש כח כזה שעניינו קללה, העדר. 'נכון, גילית - משה רבנו - מה התפקיד שלי בעולם'. הייתי יכול להבין את הצד האלוקי שבמוות?! הצד האלוקי שבמוות - הוא חיים, מפני שע"י החיים, ע"י התורה, מופיע התיקון. זה נעשה בכל מיני צורות, וזו אחת מהצורות שאמרנו - תיקון, זה שייך לתורה; זה הסבר אחד. כלומר: מה זה הכנה? ההכנה הזו באה לברר, שההכנות שלנו שייכות לעולם המעשה, שכל המציאות התחתונה, הבשרית, יציאת מצרים, הגזל והמלאכה, כל הצדדים האלה שייכים להופעתה של תורה. צריך הכנה. "הוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו". זה עצמו מגלה את ערכה - לא רק הנעלם של התורה, אלא גם זה המתקן, הבונה, המכין, המרומם של התורה, שעניינו באמת לרומם. וחלק מזה, זה האדם עם מציאותו, עם הכשלונות שלו ועם הדילוגים שלו, והוא - האדם הזה - עוסק בתורה, וזה נחשב לו עסק בתורה! טוב, אז הוא לא בדיוק מבין הכל, אבל המאור שלה לאט לאט מפלס את דרכו וחודר אל תוכיותו, ובמהלכים של דורות הולך העולם ומיתקן.

ההסבר השני הוא, שכל לימוד התורה, דהיינו: כל הופעת האור האלוקי, היסוד האלוקי שמחיה את כל הרבדים - הכל נערך על פי מה שילמדו פה בארץ. כמו שכתוב בגיטין: "אביתר בני מה הוא אומר, ויונתן בני מה הוא אומר". כלומר, המלאכים מתעצבנים: אתה נורמלי?! מה זאת אומרת?! עד שר' שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר יגלה מה שהוא מגלה, עד אז אנו נהיה עשוקים מכל ההשגות האלה?! אומר להם משה רבנו: כן, אני צריך לרומם, דרך התורה צריכה להיפרט לי. המלאכים יודעים את זה ולכן הם קובלים, זועקים 'געוולד'. ואומר להם משה רבנו: כיוון שאני צריך לתקן את המציאות - "לא בשמים היא". אתה לא יכול להנחית עלי משהו שהוא לא מתאים, שאני לא אוכל להסתדר איתו. אני צריך לתקן, וכיוון שכך - ניתנה תורה לתלמידי חכמים שבעם ישראל, תורה שבע"פ.

ביום מתן תורה, אומר 'קדושת הלוי', אנחנו חוגגים את מתן תורה שבע"פ; ולכן נהגו ישראל ללמוד 'מנחת חינוך', מצוות, להקים את כל המצוות, "נעשה ונשמע". זה היסוד הכללי של מתן תורה. "נעשה" - שתי הבחינות: אחת - דיברנו על הכנה, מעשה, התורה באה להופיע את נקודת העשיה דווקא. דבר שני - לא רק המעשה, אלא גם הכוונה. הבחינה השניה, של תורה שבע"פ. תורה שבע"פ הכוונה עולם המעשה, עולם הזה שהוא הולך ומתפלש על-פי התבניות, הצורות, כי תורה שבכתב היא אחדותית, נוסחה אחת; אבל כשבאה תורה שבע"פ ומבייתת אותה למצבים השונים במציאות ובדיעבד ולכתחילה, ובעצם מפרקת אותה, מבארת את התורה ומורידה אותה עד לתחתיות ארץ, כדי להעלות את העולם. ואותה סיבה שאמרנו קודם, בגלל הסיבה שהתורה באה לרומם שמים וארץ ניתנה לגדור בה לבני אדם, שהם יכריעו במצבי החיים השונים, ויגידו לר' אליעזר בן הורקנוס: '"לא בשמים היא" - ככה קיבלנו ואנחנו תלמידי-חכמים ואנחנו נפסוק', ויבוא רבה בן נחמני וישב על צילו של דיקלא ויסתכל ופתאום יראה חזיון - יראה בי"ד של מעלה, ויראה את הקב"ה עוסק בסוגיא שהוא למד בטהרות, והקב"ה אומר 'טהור', ובי"ד של מעלה אומר 'טמא', ורואה אותם מתווכחים - זה אומר ככה וזה אומר ככה, ואז הם באים לשאול את רבה בר נחמני, והם מסתכלים עליו... ואומר הר"ן בדרשותיו: אני לא מבין; הקב"ה - המציאות האובייקטיבית בפני עצמה - מה בי"ד חולק עליו? מילא אדם טועה, 'דילוגו עלי אהבה', אני יכול להבין. אבל ת"ח שהם נשמות והם כבר לא בעולם הזה, הם רואים את הקב"ה אומר 'טהור' והם אומרים 'טמא' - איך הם מסוגלים לומר 'טמא', והרי הם משיגים את האמת?! ועוד הם אומרים: 'את מי נשאל, את רבה בר נחמני', דהיינו: "לא בשמים היא", הם אומרים לקב"ה...

אומר כאן הר"ן חידוש נפלא: תדע לך, שמה שלמדת בעולם הזה - כך אתה תסיק בעולם הבא, כי כל ההשגות של התורה - אע"פ שיש אובייקטיביות עליונה שאנחנו מנסים לתפוס אותה - מכל מקום, מה שנערך ומה שבונה זה הדבר האדיר הזה. צריך להבין במה אנחנו עוסקים כאן. אנחנו לא מבינים במה אנחנו עוסקים כאן, טרוטי עיניים! אנחנו קובעים כל סדרי תורה, לא רק בעולם הזה אלא גם בעולם הבא. ולכן ההכרעה כרבה בר נחמני, כלומר, הוא משיג את אמיתת המציאות על פי דרכו, מה שהקב"ה נתן לו להשיג. כמו שמובן לו. ככה הוא השיג, ואם זאת ההשגה - אז זאת האמת, זאת האמת היחסית. באמת, ירדה התורה לתחתונים. היא אמת אובייקטיבית טהורה מכל; אבל היא ניתנה לבני אדם, וכיוון שהיא ניתנה לבני אדם - אז מרגע זה בני אדם עוסקים בה, ובני אדם מתעלים על ידה, וזה עניינה: בני האדם. ממילא גם כל השגתה, כל השפעתה הרזית הפנימית הגנוזה כולה נערכת ומצטביינת ע"פ הסדר הזה שהאדם לומד. זה פלאי פלאים, ה'קדושת הלוי'. כך הוא מסביר פה, שהמלאכים אמרו: מה זאת אומרת? אנחנו נלמד ע"פ זה?! הוא צריך השגה טהורה, מזוככת. אמר להם משה רבנו: רק רגע, מה עניינה של התורה? תורה שבע"פ. תורה גנוזה?! תורה שבע"פ, זה התורה. דהיינו, אנחנו יצאנו ממצרים, לנו יש יצר הרע, ולכן אנחנו צריכים את ההבנה ואת ההכרעה האמיתית להתעסק עם האמת באופן כזה שתזכך את המציאות. לכן תורה שבע"פ - היא החודרת, היא העיקרית, היא המפלסת את התיקון של העולם. ולכן כיוון שתורה שבע"פ - זאת אומרת: תלמידי חכמים של בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעם ישראל הם הם העוסקים בתורה, הם הלומדים אותה, ודרכם חודרת התוכיות של התורה אל ההופעה, התבנית המחשבתית של התוכן - ממילא זה עניינה, לכן היא באמת על הכל. כך אומר 'קדושת הלוי'. נכון, ההסבר של 'קדושת הלוי' הוא פנימי - מלאכים ונשמות - אבל ערכה של תורה היום הזה, 'האי יומא דקא גרים', אנו זוכים לעסוק ולמשמש קצת בדברים העליונים האלה.

 

שאלה: כשאומרים 'תורה קדמה לעולם', זה לא אומר שהיה תורה ואז הגיע עולם. הרב רצה להגיד בתחילת השיעור שהתורה לכתחילה נבראה בשביל לתקן את העולם?

תשובה: אני רציתי להגיד כמו ר' עקיבא, לעומת ר' טרפון "תלמוד גדול" שהתכלית של כל העולם היא בעצם התורה. וזה טומן בתוכו גם תהליך של התעלות ותיקון. יש מציאות עולמית שהופיעה עם סדריה המוגבלים, והתורה יורדת לעולם ומדריכה אותו אל תעודתו העליונה. ומה העמל? - העמל הוא שנקיים מצוות, דהיינו שנופיע את האור האלוקי הזה במעשה. כך יופיע גם בנו האור האלוקי, מתקן אותנו, מזכך אותנו, מגלים את הצד הנעלם. ודאי - זה תהליך ארוך שכולל את המציאות כולה.

זה בעצם העיון בשביל מה נבראנו; אנו נבראנו בשביל להשיג את ה' יתברך. בתחילת השיעור קראנו לזה הצלחה רוחנית, האושר הרוחני של האדם, התעלות האדם. במילים אחרות, כשאני אומר את זה לבחורים צעירים - 'מצוה, להניח תפילין!' זה לא רק מחשבות עליונות; מצוות, בשביל זה הקב"ה ברא את העולם. נכון שהמצוות זה בעצם השגת האור האלוקי; זה פשוט הסתכלות אחרת של אמירה. זה אותו עניין רק ברובד יותר עמוק. כלומר, הרובד היותר עמוק הוא בעצם שיש כאן אור אלוקי ומצוות, ומצוות זה לא סתם, אלא זה תוכן, אבל זה אותו דבר.

 

שאלה: נכון שאנו אומרים שהעולם עניינו שיקיימו בו מצוות, אבל איך זה שכשבעולם יקיימו מצוות זה ישנה את התורה, שהיא כל כך עליונה?

תשובה: אני דיברתי על לימוד תורה. למה באה התורה - כדי לתקן את העולם על ידה, בזה שאנו מקיימים מצוות. אז חודר ומופיע, מתגלה בעולם האור האלוקי. מצוה זה מ', צ', ו', ה'; מ' ו-צ', זה אותיות אתב"ש של י' ו-ה', ואותיות ו' ו-ה' – שם הוי"ה. זאת אומרת: הקב"ה מצווה אותי - צד נגלה, ויש תוכן נסתר - שזה ההשפעה האלוקית במצוה. בכל אופן, ע"י הפעולה של המצוות - אנו מתקנים, ע"י זה שאנו לא רוצחים, ומכבדים אב ואם, ע"י זה אנחנו מיתקנים ומתקנים את העולם. זו הבחינה של המצוות.

הבחינה שניה שדיברנו, זה התורה שבע"פ, הלימוד שלנו. זה לא הבחינה של העשיה, אלא של השכל, של ההבנה, והלימוד הזה יש לו תוכן עליון שלא רק עלינו משפיע אלא על כל הצדדים הפנימיים שנקראים פה מלאכים.


(השיחה נערכה, וכל האמור לעיל הינו באחריות המערכת בלבד)

    טרם התקבלו תגובות
    ישיבת איילת השחר, רחוב ששת הימים 180, ת.ד. 939 אילת 88107.
    טל: 08-6331198 פקס: 08-6319054 yayeleth@gmail.com
    הצילומים באדיבות: דורון ניסים
    כיפה, חדשות, פרשת שבוע,תרבות