האימוץ הגופני הישראלי

(הרב אלי בזק)

הרב אלי בזק

 

ישנה הדגשה מיוחדת בדברי חז"ל, על ההתגברות והצורך להתרחק ולפרוש מכל ענייני הגוף בהתקשרות עם התורה, לעומת הצליל המיוחד שקיים בדורות אלו.

אומר הרב ב'אורות-ישראל' (ט', ה'):

"כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם. כשילדי ישראל יהיו חזקים בריאים ומוצקים, יהיה אויר העולם קדוש וטהור. כל תוכן גשמי של צדיקים מעלה את העולם כולו ברוחניותו. ואין צדיק בעולם, שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל כולה. ומובן בזה, שהבריאות והיתרון הגשמי של כללות ישראל זהו היסוד לאור העולם, לקודש העולם, לגילוי האלהות בעולם, לטהרת המדות, לרוממות הצדק והופעת המוסר בנצחונו בעולם. ביחש לחבורו של כל יחיד עם כללות האומה, כל אחד מישראל הוא צדיק וקדוש. כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדושה ואצילות עליונה. פיתוח אומץ הגופני שבישראל יוציא מן הכח אל הפועל אימוצי-נשמה נפלאים, ואורה העליון של תורה ימצא את הבסיס האיתן הראוי לו, ויקומו לנו מאורי עולם, אנשי רוח אלקים, כבירי כח שרים עם אלקים ועם אנשים ויכולים להם."

עָם הוא תבנית ממשית של חיים, אחת מתבניות וסדרים רבים של חיים הקיימים בעולם. עם זה תבנית מסוימת של החיים האנושיים, תבנית משוכללת הזוקקת למציאותה המון כשרונות וכוחות. הרב מדבר על "עם הקודש". המושג הזה כבר אומר הכל; זו תבנית חיים הדורשת המון כוחות, והיא כולה קודש. שכלול חיי עולם-הזה לכאורה מבליט את הסתירה שלו עם הצד של העדינות והאצילות, הערך העליון, האידיאלי הרוחני. בעל "חובות הלבבות" (שער הפרישות, ב') אומר כלל: ככל שהגוף ירבה בנין - ירבה השכל חורבן. אומר החתם-סופר, שדברים אלו שייכים לחו"ל; בארץ-ישראל החשבון הוא אחר. כל הניגוד והסתירה שיש לכאורה בין התגברות והתחזקות החיים הגופניים לבין הרוח, נובע מכך שמתגלים לנו ההזיה והשקר של המציאות הזמנית. כשאדם הוא חזק, הוא לא מרגיש חולשה. אנשים בגיל 70 מגיעים בבכי לרופא: "אף פעם לא הייתי אצל רופא!", מדברים כמו ילדים קטנים, כמו טיפשים מטופשים; חשבו שיחיו לנצח... לכאורה נראה, שככל שמתגברים ומסתדרים יותר בעולם-הזה, ככל שאנשים מרגישים טוב ונחמד, בריאים וחזקים - כך הם מתרחקים מהיסוד הנצחי הרוחני האידיאלי. ככל שההזיה של חיי גוף, של החיים המוגבלים, מתחזקת - הולך ונעלם מאתנו הצורך להיפגש עם הנשמה, עם המרות, עם הערך האידיאלי, עם ההויה האמיתית שלנו, עם הערך הנשמתי שבקרבנו, שהגוף הוא רק אחד מלבושיו, אחד מכליו.

אבל כל זה נכון עד "עם הקודש". זה כבר מושג אחר לגמרי, מהלך אחר. כמו שהרב מסביר, שלחכמי ארץ-ישראל יש צורך בתוכחה מסוג אחר; בדרך-כלל יש להוכיח אדם, שלא יפנה את מבטו לקשיים הזמניים ושיתרכז יותר בחיים האידיאלים, בחיים הנצחיים והמוסריים. בחכמי ארץ-ישראל אנו מוצאים תופעה הפוכה בדיוק: הם בעיני עצמם אפס אפסים, וממילא דבר זה גורם לכך שתורת ארץ-ישראל לא תופיע בעולם, הם לא פותחים את פיהם, "מה אני? מה יש לי לומר בכלל". לכן צריך להוכיח אותם תוכחה גדולה: תתחזקו, תתכבדו, תתלבשו כמו שצריך, תיראו, תתגלו, תופיעו. זה מה שיש כאן - "עם הקודש", נשמה בעלת רוחניות אדירה ועצומה, שאין כלל בעם-ישראל שאלה כזו של שכחת האידיאליות (אמנם ישנה הבחנה בין הפרט לבין הכלל, אך נעסוק בה בהמשך).

עם הקודש הוא כולו קודש, מכף רגל ועד ראש, כולו אידיאליות, נשמה פורחת. ההופעה הממשית שלנו, ההתאחזות בעולם-הזה, יכולה להתחיל רק מתוך מהומה גדולה כיציאת מצרים, רק מתוך מצב בו פתאום כל העולם נחשף, זרוע ה' נחשפת, מתברר מה זורם מתחת לפני השטח. רק מתוך כך שאנו מוצאים את החיבור של המציאות עם כל תסבוכותיה וכל שפלותה, אל האידיאלים האלוקיים העליונים - רק מתוך כך בא כל המסע, כל פעולתנו בעולם. לכן הדבר הראשון שבא מתוך יציאת מצרים של ליל הסדר, מיד ממחרת השבת - זה הקרבת קרבן העומר, מאכל בהמה. זה היסוד; דווקא מתוך הברק הזה של עם-ישראל. המציאות הישראלית מופיעה בעולם, והיא אוחזת במציאות בזה שהיא מגלה את הקדושה של הבהמיות. עם-ישראל מתחבר לעולם רק מתוך הזיהוי העמוק ביותר של הקדושה, של ערך הקישור של ההויה הגופנית החומרית המצומצמת אל כל החשבון האידיאלי והנשגב.

ממילא, כל מגמה של התחזקות והתגברות של עם הקודש היא התחזקות הקדושה בעולם, כלומר: מתחזקת ומופיעה במציאות מגמה של תפיסת המציאות מצד ערכה הנשגב, האידיאלי, על-ידי זה שהקומה הגופנית מתחברת לשיעור הקומה הענק של הנשמה. מובן שהנשמה גדולה לעין ערוך ממה שהגוף יכול לשאת, אבל זה מתחבר, זהו חלק מכל החשבון - כנעל לרגל, מתחבר לפי ערכו. אין כאן 'הווא אמינא' שהמציאות הזו באה לצמצם משהו, באה להגדיר מה זה הויה, ישות, קיום או הצלחה. אין זו הגדרה, אלא מצב שיש שייכות וקשר: "הדבק לשחוור וישתחוו לך", "עבד מלך - מלך". כך זה נתפס בעם-ישראל, וממילא כאשר מתחזקת המגמה הזו ועושה דרכה בבטחון ובהצלחה, אז מתגברת ומתחזקת גם הקדושה בעולם. כל זמן שהקדושה עומדת כניגוד, צד אחד לעומת הצד השני, אז יש בה קושי. אמנם הקדושה נותנת הרבה יותר ממה שמפסידים, אבל בכל זאת מפסידים משהו, צריך לוותר על משהו בשביל הדבר האחר הגדול מאוד. זה דבר אפשרי; אדם חכם יודע שלפעמים צריך לוותר על משהו. צריך לקטוע אצבע נמקה, כדי שכל הגוף יחיה.

התחזקות הקדושה בעולם, זו התופעה של המגמה החומרית המופיעה בכלל ישראל, העם רוצה להיות בריא. הרב פותח: "כשילדי ישראל", מפני שילדים הם תוצאה של האוירה הכללית והחינוך, כמו שהרב אומר (שם ז', ח'): "היסוד הפנימי של התורה הוא בודאי הטוב העליון של הצדק האלקי ברעיון ובפעל. ע"כ תגבורת התורה באומה מאמצת את כחה, ו"כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו". והשפעה זו מוצאת מקומה ביחוד בתינוקות של בית רבן. כשהחינוך מיוסד לשם האידיאל האלקי, לא רק בשביל מילוי צרכי החיים החמריים ותאותיהם, אז האצילות של הטוב האלקי מתגברת באומה, וכחה העליון מתגלה עליה." כלומר: החינוך זה האידיאליות, זה מה שהאומה רואה כמטרה לנגד עיניה. לכן, כשיש מגמה כזו - שילדי ישראל יהיו חזקים, כשעם-ישראל מרגיש את הצורך לאמץ את החיים הגופניים שיהיו "חזקים בריאים ומוצקים" - אז "יהיה אויר העולם קדוש וטהור".

"כל תוכן גשמי של צדיקים מעלה את כל העולם כולו ברוחניותו". לצדיקים יש תוכן גשמי, ערך של גשמיות, ואם גם הגשמיות נכללת בשיעור הקומה של צדיק - העולם כולו עולה. כפי שאמרנו קודם - זה משפיע על כל העולם כולו; הניגוד ותחושת הסתירה, הצד של החורבן שהקודש משרה - הוא מופג ומתרקח, וממילא העולם מתעלה ברוחניותו.

"ואין צדיק בעולם, שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל כולה". כל צדיקות של האדם, בסופו של דבר היא תמיד חשבון של ההתחברות המסוימת שלו לחיים ולחברה. יש לו איזשהו חשבון: בצורה כזו הוא מתחבר. בסופו של דבר מתברר שיש בזה צד פרטי, מפני שבחשבון של הצדקות הפרטית עליו לתת מענה גם לאותה תבנית של חיים פרטיים. תבנית החיים הפרטיים היא לעולם חסרה, עד שתמלא הארץ דעה את ה', עד שכל החיים כולם יצמיחו מתוכם את הפרי הנפלא של החיים האנושיים, עד ה'לעתיד-לבוא', עד עולם כזה שיצמחו בו אנשים גדולים. עד אז - הרי שהפרטיות כוללת בתוכה את אותו צד של קליפתיות, של חסרון, חולשה וצמצום. ממילא, אין צדיק שמגיע לקרסוליה של כנסת ישראל; היכן שנגמרת הצדקות של האדם הפרטי, שם מתחילה הצדקות של כנסת-ישראל. כנסת ישראל היא צדיק כל הדורות, צדיק ששייך לצדקות שאין לפניה מחסור. זו לא צדקות בתנאים מסוימים - שיש לך את החיות שלך והרשמים שלך, ובתוך זה אתה מוצא איזו תבנית של קודש, לצאת ולהיחלץ מהתרבות. לא! כנסת-ישראל לא נחלצת משום תרבות; יש לה סבלנות, היא חיה חיים ארוכים וכוללת את כל הדרכים, היא נטועה בעתיד הנשגב. אין צדיק שמגיע לקרסוליה של כנסת-ישראל.

"ומובן בזה, שהבריאות והיתרון הגשמי של כללות ישראל זהו היסוד לאור העולם, לקודש העולם, לגילוי האלהות בעולם, לטהרת המדות, לרוממות הצדק והופעת המוסר בנצחונו בעולם". כאשר כללות ישראל, החיים הכלליים האידיאליים של עם-ישראל, שנאחזים במציאות הגשמית, כשהם דוחפים למגמות גשמיות, כאשר חפצו ורצונו של אדם להתקשר לכלל ישראל ולהיות חלק מן האומה, מוליד בקרבו לא רק נאמנות למסר רוחני אלא גם תביעה גשמית, תביעה להתגברות והתחזקות גשמית - זהו היסוד לאור העולם. כאן ניטע במציאות גרעין לכל המהלכים, לכל ההתמודדות ולכל המאבקים שאדם צריך להיאבק נגד דמיונות, נגד הזיות, נגד כל מיני השערות ומושגים מעוותים, מוגבלים ומצומצמים, שחוסמים לפניו את ההשערה העליונה, את ההתחברות וההתקשרות להויה בגדולתה, ברוממותה, בנצחיותה. אדם צריך לעבור כל מיני התמודדויות. אבל אתה קורא את כל ה'מסילת-ישרים', ואתה רואה איך הדברים נזרמים ועולים אל רוח-הקודש ותחיית המתים, ופתאום אתה רואה שאותה התמודדות, אותו הגוף שמפריע, הוא בסופו של דבר קם לתחייה - ואז מתברר לך שבאמת 'לא ידח ממנו נידח', שום דבר אינו יוצא מהחשבון, ומה שיש כאן התנגדות - זה מתודה, שיטה, דרך להתנער ממושגים מעוותים שצריך להשתחרר מהם כדי לחזור אל המציאות המוגבלת בפרספקטיבה הנכונה שלה, שלא תראה את המציאות מהזנב, אלא תראה את הזנב מהראש.

זה בסיס, יסוד חזק מאוד, לכל מגמת המוסר בעולם. מגמת המוסר בעולם היא, שאדם שבא להתקשר לתורה צריך להתנער מכל המדידה המציאותית שקיימת בו על סמך החוויות, התחושות וההרגשות הגופניות בהם הוא מזהה את המציאות. הוא בא למדוד עם סנטימטר קילומטרים - זה לא הולך. אי-אפשר לרוץ כל הזמן עם הסנטימטר ולמדוד את המרחק בין נוגה לצדק. זה לא ילך, צריך להשתחרר מזה. אז כל המהלך הזה של המאבקים והייסורים האלה, כל הצורך של האדם להשתחרר כאן ממשהו - זהו מין בסיס למגמת המוסר. והבסיס הזה הוא קשה מאוד, זה נוגד את הצדק של המציאות. הצדק של המציאות זה עצם קיומה; היא לא עשתה את עצמה, היא קיימת מעצת המקיים, ממקור המציאות כולה. כל דבר שקיים בחיים, במציאות - לא אני עשיתי אותו, ואתה אומר לי לדכא דברים, להרוס ולשבור; איזה צדק יש בזה?!

יש מגמה שמופיעה בעולם, של התגברות אינטרס גופני שנובע ויוצא מתוך כלליות ישראל, כאשר הצדיק פתאום מתעניין בתוכן גשמי, כשמתברר שלתוכן הגשמי הזה יש קשר ושייכות. הרצי"ה סיפר, שנסע פעם באוניה עם טשרניחובסקי והתיידד איתו. באיזשהו שלב הוא התחיל לקרוא לו שירים שכתב, ועשה הצגות שלמות. בסוף אמר לרצי"ה: 'אני חייב לומר לך, שבזמן שקראתי את השיר הסתכלתי עליך, וראיתי שאתה מתעניין בזה באמת. אנשי הקודש מתעניינים בשירת החול?' הוא התפלא מאוד. אז הרצי"ה אמר לו, שבין קודש לחול אין סתירה, יש קשר. היו לשכות שחֶצְיַן קודש וחֶצְיַן חול. יש קשר בין הצדדים, ואנשי הקודש בהחלט מתעניינים בחול. אך לעומת זאת, בין קודש לטומאה אין קשר - הוא רמז לנישואיו עם גויה - לטומאה הזו שלכם בחיי המשפחה אין לנו קשר. הרצי"ה באמת התעניין בזה; זה לא תירוץ, שמי שלא יכול להתעסק בקודש יתעסק בחול. לא! זה באמת עניין אותו, כחלק מההתעניינות שלו בעולם. זה חידוש עצום, הגילוי שלחול יש קומה, שהוא חלק מהמבט האדיר של הקודש. זה יוצר טהרה גדולה, אויר חדש מופיע בעולם.

"ביחש לחבורו של כל יחיד עם כללות האומה, כל אחד מישראל הוא צדיק וקדוש". זאת נקודה שצריכה בירור גדול - חיבורו של היחיד עם כללות האומה. באדם מישראל יש שני צדדים. "נפש הגר אשר בקרבך" - יש בקרב היחיד מישראל נקודת גירות, התחברות אל כללות האומה. הוא לא מתקשר בצורה חיצונית, אלא בצורה פנימית, זה נמצא בתוכו, יש בקרבו סימנים של האומה הקדושה, מידות מיוחדות, נטיה של פטריוטיות, אהבת המוצא, אהבת המולדת. יש באדם מישראל אהבה כזו, תבנית של קשר אל כלל ישראל, כללות האומה; כל מיני צדדים, קוים ובחינות, שהם החיבור של היחיד עם כללות האומה. מה שצריך להבין, זה שיש גם חוץ מזה. יש חיבור היחיד לכללות האומה, ויש חיבור היחיד אל פרטיותו, אל מציאותו המסוימת. ה'מציאות המסוימת' זו המציאות שיש בה מין גוי שהוא קרוב מאוד לעם-ישראל, כמו יתרו ובני-חובב, שנמצאים קרוב לגבול, עומדים ליד עם-ישראל. באדם מישראל ישנה מציאות פרטית שהיא בעצם כללית; מציאות חילונית, סתמית, שצומחת מתוך העולם, מתוך המציאות והטבע. אבל היתרון שלה הוא בכך שהיא "שכן קרוב"; אדם צריך להיות שכן טוב לעצמו, לעצמיות הישראלית שבקרבו, לשייכותו ולדבקותו בכלל ישראל.

ב'למהלך האידיאות בישראל' (עמ' ק"ו) כותב הרב: "אבל רק הרוח הלאומי ביחושו הכללי התרומם למדת-גבהו בימים הטובים ההם של ההתעלות ההיסתורית, ויחש את מקור-חייו וקרן-ישעו בתכן ההופעה של הרעיון האלקי. המוסר הפרטי עוד לא נזדכך לבוא לידי מדה זו, ותכנית-החיים של היחידים לא יכלה להתאים גם היא אל ההרמוניה העליונה הזאת". בתקופת דוד ושלמה היה מצב כזה של שיא השיאים - שיר השירים, קודש קדשים. אבל זה היה רק "ביחושו הכללי", בקשר של האדם עם אותם צדדים של חיבור שיש לו אל האומה. צריך להבין את זה: החיבורים האלה קיימים באדם, וגם תובעים למלא את תפקידם; האדם יכול להיות ממש אבר של כלל ישראל. במיוחד אדם שמתגייס, שהולך למלא את תפקידו, לעמוד על משמרת הפונקציה הכלל-ישראלית הזו - ברגעים האלה, עיקר מציאותו היא כלל ישראלית, הוא עובד את עבודת ישראל עמו. הכל בנוי ומבוסס על אותם קוים שקיימים בו - הפטריוטיות, סימני האומה שבקרבו, כל אותם צדדים כלליים שבו. אלו הצדדים העיקריים שבולטים בשעות כאלה. לא בכל זמן ומצב שהאדם נמצא בו יש את התפקידים והתביעות האלה, כי לפעמים בתוך הדברים צצה גם הפרטיות, הפסיכולוגיה הפרטית, אותו צד שבו הוא כמין גוי שמתגייר. גוי שקל לו להתגייר סמוך אצלו; הוא שָכן טוב, אבל הוא גוי. יש בו בעצם מציאות עומדת, עם כל הקושי שבזה. עם כל ההזיה של המציאות הגשמית - שהיא נתפסת כהויה, כקנה מידה, כעיקר וכמבוקש, וכל השאר - כל המחשבות וכל האידיאלים - נראים צלילים קלושים, נעלמים, של הזיות חלשות ודמיונות. הדבר הממשי והקיים הוא הדבר הגס העומד לפני התחושה הזו שקיימת בנפש האדם, בנפשו הפרטית, בפסיכולוגיה האישית שלו. צריך להבחין בין חיבור היחיד עם כללות האומה לבין חיבורו לפרטיותו. אלה הם שני צירים שהאדם נע בהם.

כאשר האדם נמצא בקומה של החיבור אל כללות האומה, אז כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדושה ולאצילות עליונה, עד מצב כזה שכל מה שהוא פועל, כל מה שהוא עושה לחיזוק ולהתגברות, לאימוץ הכשרונות הגופניים - יש בזה חיזוק לקדושה, ולא בלבול או דמיונות של מציאות שבאה להחליף מציאות אחרת. זה "ננס על גבי ענק", על גבי הנשמה הענקית של עם-ישראל שבכל הדורות כולם. כנסת-ישראל הענקית, האדירה, היא עכשיו כוללת, אוחזת, מתחברת ומתקשרת למגמות מצומצמות ומוגבלות; גם זה מהווה חלק מהחשבון הגדול.

"פיתוח אומץ הגופני שבישראל יוציא מן הכח אל הפועל אימוצי-נשמה נפלאים".הנשמה היא רפויה, מסתתרת, נעלמת מאחורי הדברים. בפועל מופיע רק אותו צד של התפקוד הגופני הגשמי. 'אימוץ הנשמה' זה שהצד הנשמתי שבאדם מתגבר ומופיע באומץ, כמציאות, כהויה, כעיקר הישות. אימוצי נשמה יצאו לפועל על-ידי פיתוח האומץ הגופני של ישראל. האינטרס הזה של האומץ הגופני הישראלי, הרצון לעבות ולחזק את המציאות הגופנית - כשהוא נמצא בתוך הנפשיות, בתוך הפסיכולוגיה הישראלית של כל אחד מאתנו, שפועל את הדברים מצד ההזדהות הלאומית שלו, מצד הנפש הלאומית שבקרבו - האימוץ, הפיתוח הזה, הוא נותן חלק, מכשיר ונותן מקום במציאות לאימוץ והתגברות הנשמה. כמו שאמרנו - אויר העולם נעשה טהור, ובתוך אויר כזה יש חשק לנשמה להופיע להתגלות, היא מוצאת לפניה עולם שרוצה אותה וחפץ בה.

"ואורה העליון של התורה ימצא את הבסיס האיתן הראוי לו". התורה מופיעה בצורה מצומצמת, היא לא מעזה לגלות סתריה. אם התורה תגלה את מה שיש בה - לא יוכלו בני אדם להחזיק מעמד בעולם, כפי שבאמת קרה במתן תורה: "נפשי יצאה בדברו". אילו התורה היתה מופיעה אלינו כמו שהיא, כמו מה שראוי לעם-ישראל - שהוא הכתובת של התורה, ההתחברות שלה, "תרי רעין דלא מתפרשין" - אז היה עליה להופיע אלינו בלבושה העליון ביותר, המושך והמרתק ביותר; זה מין אור כזה, מין תענוג, משיכה כזו שאי-אפשר להישאר רגע אחד יותר בעולם-הזה. לכן האור העליון של התורה לא יכול להתגלות, מוכרח הוא להתלבש בלבושי לבושין עד שהוא מופיע בצורות פשוטות כאלו, במחשבות מצומצמות, מוגבלות ומעשיות.

אבל כל זה הוא שם מושאל, זה "תרגילנו בתורתך" - עושים תרגילים כדי להתרגל להיות קרובים ושייכים לתורה. האור העליון של התורה יוכל להתגלות רק כשימצא לו את הבסיס האיתן הראוי לו; בסיס איתן זה הוא ההתחברות לעולם-הזה מתוך החשבון האידיאלי, התקשרות למציאות המצומצמת שלא מתוך הממילאיות, מתוך ההמשך הטבעי הפשוט של החיים הגולמיים והמצומצמים שבנו כאנשים, כילדים קטנים. ראשית הופעתנו בעולם היא ככלי, שכל ללא שאיפות רוחניות ונטיות מוסריות. אנו נמצאים בעולם, חיים, מרגישים את העולם הפיזי בלבד - זאת התחושה הילדותית הפשוטה הנמוכה של האדם. לאט לאט יוצא האדם מהגולמיות הזאת; יש זריז יותר - שהנשמה מופיעה בו קודם - ויש זריז פחות. היחס אל החלק הגשמי הנמוך של המציאות הוא כאילו נשאר שייך לאותה זהות פשוטה; בהתחלה זה נראה הכל, ועכשיו רק התגלה שיש עוד משהו, אז היחס לחומר לא צריך להשתנות, גם אם קודם זה היה הכל ועכשיו זה רק חלק. אין בכלל עניין להתעסק בזה; העסק בחומר כאילו מאיים על כל העניין, אז היחס לחומר נשאר יחס מוגבל ומצומצם. על התחברות כזאת לעולם החומרי לא יכול להופיע האור העליון של התורה; הוא יפרק את כל המציאות. עם-ישראל לא יכול להיפגש עם התורה בגדלותה, מפני שאז לא ימשיך להיות עם אלא יהפוך להיות חיה אחת ברקיע. צריך בסיס איתן שמסוגל לשאת על עצמו גילוים אדירים של תכנים נפלאים, של שאיפות, של עריגות, של צמאון בוער לאלוקים. גילויים כאלה צריכים לבעור, להופיע ולהתגלות, אבל מבלי לבטל את העצה האלוקית של הופעת עם-ישראל בעולם. נשמת ישראל - זה לא חידוש, זה ידוע, מחשבתן של ישראל קדמה לכל, הכל כלול במחשבה הישראלית העליונה. החידוש הגדול הוא, שהמחשבה הגדולה והמקיפה הזו מופיעה בתוך המציאות כחלק בעולם.

לכן האומץ הגופני שיופיע בתוך עם-ישראל כעם הקודש מצד המגמה הכללית, של כללות האומה - זה מצב מיוחד, עמדה מיוחדת, שאדם צריך להרגיש את עצמו אבר של כנסת-ישראל, לחוש את זה. זה קיים באדם, בטבע הישראלי שבקרבו, אבל צריך להכיר בזה ולפעול מתוך זה. לא מתוך חשבונאות, כפילוסוף שעומד ומסתכל על עם-ישראל; אדם צריך לפעול את הפעולות הכלל ישראליות שהוא פועל, כחלק מן האומה, מצד ההתחברות האורגנית הטבעית, מתוך ההזדהות האמיתית שלו עם האומה. כשמתפתחת ההתחברות הזו אל היסוד הגשמי, היא מגלה טהרה מיוחדת, עמוקה מאוד, ביחס לעולם הגשמי. מתברר שאפשר להתקשר אל המציאות הגשמית, אפשר להתעניין בחול, מתברר שזה נוגע לנו ושיש לזה ערך, והכל מתוך המבט העליון של צדיק. אנשי קודש מתעניינים בחול; לא מצד הצורך לתת מקום גם למסכנים האלה שאין להם כלום חוץ מהחול, לתת גם למפגרים משהו לשחק בו, אלא מצד זה שאנו מוצאים בתוכנו תביעה כזו, עם הקודש רוצה להופיע במציאות גופנית. כשהיסוד הזה נמצא - יש בסיס איתן לאור העליון של התורה, התורה יכולה להתגלות בהופעתה העליונה, החזקה, להשפיע ולשפוך את רוחה על בחורי ישראל. שפיכת הרוח הזאת היא התמלאות רוחנית אדירה הרבה מעבר לכלים הפרטיים של האדם, להתפלפלויות שלו ולחשבונות שלו בין הרוח לבין הגשם.

"יקומו לנו מאורי עולם";לא אנשים שיש להם שיטה איך לחיות את הפסיכולוגיה שלהם, וחושבים שכל העולם בדיוק כמותם, ולכן הם האור של העולם. כיון שהם מצאו את הפתרון לפרטיות שלהם - אז נראה להם שזה הפתרון לכל בני האדם. לא טיפשות כזו, אלא יקומו מאורי עולם אמיתיים - אנשים שהרוח שבהם גודשת אותם הרבה מעבר לצורך הפרטי שלהם, והרוח האדירה הזאת מתחברת אליהם מפני שיש לה בסיס איתן, מפני שאצלם הקשר לחיים הגופניים לא עומד בסכנה אל מול הארה רוחנית גדולה מאוד. אדם יכול להרגיש ממש איום על יכולתו להתמסר אל התכנים העליונים של התורה; הוא מרגיש שאם יתמסר אליהם יותר מדי - כבר לא יעניין אותו הצד החומרי, והוא לא יכול לעזוב אותו, כי הוא מרגיש שיש צדק בחיים החומריים האלו. הבסיס האיתן שהכל תלוי בו, ששפע הרוח העליון לא יכול להופיע עלינו בגלל שאין לנו אותו - הוא תלוי באימוץ ופיתוח האומץ הגופני של ישראל.

לכן "יקומו לנו מאורי עולם", עם-ישראל יתחיל להופיע בצורה כזו, שלאנשי הקודש שבתוכו יהיה מה לומר, יהיה להם מסר, יהיו להם שאיפות, תהיה להם ההופעה הענקית של אברהם אבינו - "בך חותמים". האור שאנו מצפים לו הוא אורו של אברהם אבינו, לזה כל המציאות נדחפת, חותמים כך - "מגן אברהם", האור הישראלי המקורי. כמו שהרב אומר: אנו פותחים את ליל הסדר, חג החירות, ונפגשים עם היסוד של ההויה הישראלית - "כל דכפין ייתי ויכול...", אור החסד של אברהם אבינו. זהו הפתח של החיים הישראלים; לא חסד כשל החסידה עם חברותיה, חסד של הקהילה, אנשים יעילים בחברה (יש אנשים שהם יעילים לחברה; אנשי חברה כאלה, שמארגנים, עושים, מזיזים דברים. והאחרים - לא מארגנים ולא מזיזים. אבל כך צריך להיות, כך היא המציאות. אם כולם יהיו מארגנים - אוי ואבוי. אלה פונקציות בחברה, משבצות. זה שום דבר, שום אידיאל לא מופיע כאן). אנו מדברים על ענקי עולם, אנשים עם שאיפת הטבה אידיאלית, אדירה, אהבת כל הברואים כולם, שהיא היסוד לכל מילה שהם מדברים, לכל מבט ולכל אמירה. אנשים כאלה גדולים לא צריכים לדבר הרבה. כמו שהרב אומר ב'אורות התחיה' ד': "וגם הדבורים האחדים היוצאים לפעמים מפיות של קדושים, נותנים מזון בשפע רב יותר מהמון דרשות וספרים ארוכים בינונים. זהו המצב המאושר שעמנו צריך לשאוף אליו ולדאוג להקימו בתנועת על אדמתו".אפשר להאריך, להסביר את הכל, לכתוב ספרים ארוכים שמסבירים כל דבר - והכל בינוניות. לא את זה אנו מחפשים, לא זה מה שחסר לנו בעולם. מה שחסר לעולם זה מאורי עולם, אנשים שיש בהם רוח אדירה כזו שהיא גולשת; הם לא זקוקים לה בשביל הפסיכולוגיה שלהם, היא לא באה ליישב להם את ה"קְוֶצִ'ים" שלהם, לזה לא צריך את הרוח האדירה הזאת.

"ויקומו לנו מאורי עולם, אנשי רוח אלקים, כבירי כח שרים עם אלקים ועם אנשים ויכולים להם". הדברים מכוונים כנגד אברהם, יצחק ויעקב: "מאורי עולם" - אברהם אבינו שהוא אור העולם כולו, "אהבת להצדיק בריותי" - כל הבריות כולן תלויות ברוחו. "אנשי רוח אלקים" - כנגד היסוד הפנימי הנסתר של יצחק אבינו; אנשים שהרוח שבהם היא הפאסיביות האלוקית, רוח אלוקים מפעמת בקרבם מין התרשמות של עריגה וצמאון אינסופי, "אנשי רוח אלוקים".ומידת יעקב - "כבירי כח", כחשיוצא לפועל - "שרים עם אלקים ועם אנשים ויכולים להם",מתמודדים עם כל בחינות המציאות, עם הסתירה הזו שבין אלוקים לבין אנשים, בין הרוח לבין החומר, בין האידיאות לבין המציאות הפרגמטית המעשית כולה, "ויכולים להם", יכולים מפני שהם כוללים את הכל, מפני שהם קודמים לכל זה. זה מה שהרב אומר ('אורות התחיה', י"ד), שבתקופה שלנו - עת התחיה הזו - אנו שייכים אל חיי האבות: "שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלקים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, ע"פ סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים". ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת". אך יש להיות מתאימים לזה: "רק חסדי אבות ישארו, וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד". זה מה שאמרנו: להיות שני הדברים יחד, להיות דכא ולהיות גיבור, לדעת להכיר את שני הצדדים האלה - להכיר איך שאתה גיבור במקום שצריך להיות גיבור, להבין שאתה אבר של עם-ישראל, שזה קיים בך, שזה ממש פסיכולוגיה בקרבך, זהות ממשית, זרמי חיים, כוחות שקיימים בך, אבל עם זה לא להתבלבל, לא לחשוב שבאופן פרטי פתאום נהיית גדול הדור, אלא להיות דכא. צריך להיות דכא וגיבור גם יחד. האנשים האלה, בעלי הכשרון הזה "אלה הם אשר יכירו את אור התורה העליונה הנובעת משיחתן של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים".

[השיעור ערוך, באחריות המערכת]

 

    טרם התקבלו תגובות
    ישיבת איילת השחר, רחוב ששת הימים 180, ת.ד. 939 אילת 88107.
    טל: 08-6331198 פקס: 08-6319054 yayeleth@gmail.com
    הצילומים באדיבות: דורון ניסים
    כיפה, חדשות, פרשת שבוע,תרבות