ובירושלים תנוחמו

(הרב אלי בזק)

הרב אלי בזק

 

הטור בסימן תק"נ מביא גמרא ממסכת ראש-השנה. אומרת שם המשנה: "על שישה חודשים השלוחים יוצאיםועל אב מפני התענית".

שואלת הגמרא: "וליפקו נמי אתמוז וטבת, דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, קרי להו צום וקרי להו שמחה". - ומדוע גם צום וגם שמחה. "בזמן שיש שלום יהיו לששון ושמחה. אין שלום- צום".

המשנה מדברת בזמן הזה – שיש צום מפני שאין שלום, א"כ מדוע לא יוצאים השלוחים על תמוז וטבת כמו על ט' באב? עונה הגמרא:"אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. יש שמד- צום, אין שמד ואין שלום - רצו מתענים רצו אין מתענים". כלומר, המשנה מדברת בזמן שאין שלום ואין שמד, ואז הצום לא כל כך חשוב "כיון דרשות הוא", אומר רש"י, "לא מטריחינן שלוחים עליהו".

שואלת הגמרא, אם מדובר במצב כזה שאין שלום ואין שמד וצום יז' בתמוז ועשרה בטבת הם רשות, אז גם תשעה באב כך, הרי גם הוא נזכר בפסוק: "צום החמישי"!? אלא"שאני תשעה באב דהוכפלו בו צרות". ולכן מטריחין עליו את השלוחים.

ומקשים על כך התוספות: אותה השאלה גם על שבעה עשר בתמוז, שהרי המשנה אומרת במסכת תענית "חמישה דברים ארעו בי"ז בתמוז". כמו שחמישה דברים ארעו בט' באב כך גם ביז' בתמוז הוכפלו צרות!

ומתרצים התוספות שני תרוצים: תרוץ אחד - "שהוכפלו בו צרות" – היינו צרת החורבן, שהחורבן הוא הצרה הגדולה. תירוץ שני- שבט' באב אותה צרה ממש הוכפלה, שני החורבנות של שני הבתים היו באותו יום.

שואל ה"בית –יוסף": "איכא למידק מאי קשיא ליה, קרי להו צום קרי להו ששון, דשפיר קאמר, הני ימים דהשתא הוו צומות, עתידים להיות לששון". – הבית יוסף מקשה על שאלת הגמ' "קרי להו צום קרי להו ששון" . הרי הנביא אומר: הימים האלה שהם צום יהיו לעתיד לבוא ימי שמחה!. "וי"ל, שמקרא זה הוא תשובה למה ששאלו עולי בית שני (זכריה ז,ג ) "האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים", - ובאה התשובה "צום הרביעי וצום החמישי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" ומשמע דהכי קאמר כל הצומות הללו יהיו לששון ולשמחה ולא תצומו בהם כי אין חפץ לה' בצומות, כי אם שתאהבו האמת והשלום. וכיוון דקרא אתא למימר שלא יצומו בימים אלו מאותו היום והלאה, לא היה לא להזכירם בלשון צומות. אלא הכא הווה ליה למימר ימי חודש הרביעי והחמישי וכו' יהיו לששון ולשמחה". כמו שהשואל שאל "בחודש החמישי" ולא שאל "בצום החמישי ", כך היה צריך הנביא לענות, "ימי החודש הרביעי והחמישי, הם יהפכו לימי ששון ושמחה". לכן הגמרא מתקשה במילה "צום", משום שהפסוק בא להגיד להם שזה לא צום.

מכאן מדייקת הגמרא את הדיוק שלה. אם כן ראינו שכל הצומות שנקבעו ע"י הנביאים, למעשה התבטלו בבית שני. וכשהנביא בכל זאת קורא לימים אלו - צום, הוא רומז שבאמת הגאולה של בית שני איננה סוף הדרך , ועוד עתיד להיות מצב מסובך, ורק עכשיו הם יהיו לששון ולשמחה .

הנביא מדבר על מצב של צום, ומבארת הגמ' – זה בזמן שיש שמד ואין שלום. ואז הדבר תלוי בחכמים: "רצו מתענין, לא רצו – אין מתענין למצב הזה ש"אין שלום", יש שני פירושים. רש"י מפרש – "שאין יד האומות תקיפה על ישראל". ואילו הרמב"ן, ובעקבותיו הטור מפרשים "שלום" – זה בית המקדש.

מבחינת הפסוקים בדברי הנבואה ט' באב שווה לשאר הצומות ואילו הגמרא מחדשת לנו שישנה תקנה מיוחדת בט' באב המחייבת לצום כמו שפוסק הטור בסימן תקנ"א: "ט' באב אין בית דין יכולים לבטלו כיוון שהוכפלו בו הצרות".

אומר על זה הב"ח: "ועתה שאין שמד ואין שלום , אף ט' באב איננו מתקנת הנביאים אלא מתקנת החכמים".אמנם לגבי שאר הצומות הדבר תלוי במחלוקת ראשונים: לפי שיטת רש"י ששלום משמעו "אין יד האומות תקיפה על ישראל" - ומסביר הבית- יוסף שהכונה למדרגת בית שני כשישראל היו כאן ברשיון הפרסים, שזה כבר נקרא שאין יד האומות תקיפה על ישראל. ק"ו למצבנו היום שהוא ודאי מצב שיש שלום ואין שמד. ואין לומר בגלל שיש אנשים בחו"ל בגלות שאין רוב יושביה עליה, כי כך היה גם בבית שני . לכן לשיטת רש"י יוצא בפשטות שבזמן הזה קיימים דברי הנביא "הימים האלה יהיו לששון ולשמחה".

אבל לגבי ט' באב משמע שזה גדר אחר שלא תלוי במצבים השונים. אמנם הטור הביא את פירוש הרמב"ן, ששלום פירושו – בנין ביהמ"ק. על פי זה, מסיק "הרב המגיד" ואומר: "עכשיו נהגו הכל להתענות תעניות אלו, והרי הן חובה על כל ישראל, עד שיבנה בית המקדש". אך על כל פנים לפי שיטת רש"י ישנו מצב כזה שבו מצד אחד יש שלום וישנה נחמה, ומצד שני האבל על חרבן הבית נמשך.

 

בענין סעודה מפסקת שלפני התענית יש דין שאסור לאכול בשר ונחלקו לגבי בשר עוף . דעת "המרדכי" היא להתיר לפי שאין בו שמחה,וטעמו: "אין שמחה אלא בבשר" שהרי הוא כשלמים ובשר עוף אין בו שמחה. למשל בן סורר ומורה שאכל בשר עוף לא מתחייב בעונש. ולכן מותר בסעודה מפסקת לאכול עוף.

אך אומר הטור: "נראה לי שאף על פי שאין בו שמחה - אסור. שלא משום שמחה לבד אסרו בשר, אלא כדי להרבות אבל." וראייתו - שהרי מי שאבל על הורים שנפטרו, מצווה להשקותו יין. כדאמרינן, "לא נברא יין אלא כדי לנחם בו אבלים . שמצווה לנחמו ולשכח צערו. שנאמר : "תנו שיכר לאובד ויין למרי נפש" . אבל באבלות ט' באב – " אסרו יין". למה? "כי אם ישתה ישכח רישו". – נתינת יין לאבל היא כדי לשכח את אבלו ובט' באב אנו לא רוצים לשכוח את האבל "ומצווה שיזכור חרבן הבית, ויצטער עליו". מטעם זה יש לאסור אפילו עופות כמו שאר בשר אף על פי שאין בו שמחה יש בו השכחת הצער.

 

זו המצווה המיוחדת של ט' באב מצוות אבלות ירושלים שלא להתנחם. בעניין זה מביא הרב את הפסוק בישעיהו (כב',ד')"על כן אמרתי שאו מני, אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי ". אל תאיצו לנחמני .  

 

כותב הרב ב"מוסר הקדש": (עמ' קפט') "מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה האלוקית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה". הרב מסביר לפני כן באריכות מה היא החטיבה האלוקית בחיי האדם. הקשר שבין החיים, מהלכי החיים שבמציאות, לבין ההתגלות העליונה של אדירות החיים, של העניין האלוקי. כמו שראינו בספר הכוזרי (ב,כו) שזה הוא עניין הקורבנות והעבודה במקדש - גילוי החיוניות האדירה והעליונה ששורה על עבודת החיים הממשיים.

"נשמת העולם כהה", זו המשמעות של נתק בין החיים שבעולם לבין החיים שמעל לעולם החיים העליונים והאדירים, הנתק הזה - שמתבטא בחרבן המקדש שבו התקיים החיבור הזה בצורה שלימה - גורם לטשטוש הנשמתיות בכלל. "אורה כוסה בערפילים, " אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם". יש חדווה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקווה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות. משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה. גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות. זמרי השחק החיצונים יכולים להשמיח להרנין ולזמר, בבתי בראי עוז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית חושך ובכיה. שם אין התנחומים מתקבלים, מכל היפויים והתיקונים החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו. שמחת עולמים פנימית בסוד הויתה ואחרית מגמתה, שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות, אשר עין לא ראתה, שזו דווקא מכרת לשחק לעלוז ולהשתעשע יותר ויותר מכל הזמירות החיצוניות, אשר תחת כל השמים."

קדושי עולם, שחלקם בחיים, כרבי עקיבא וחבריו, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קודשי הקודשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת, המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה. המחאה הפנימית היא רק על התנחומים השטחיים, אל תאיצו לנחמני. אבל דוקא ממקור העומק. ממקור החיים הארוכים, ממקור המחשבה העמקנית. יוצאים תנחומות אל. המעט ממך תנחומות אל ודבר לאט עמך. ובירושלים תנוחמו.

זהו ענינו של ר' עקיבא ונחמתו היוצאת ממקור החיים הארוכים, ממקור המחשבה העמקנית, נחמה של פנימי פנימיות. המחאה "אל תאיצו לנחמני", היא על התנחומים החיצוניים ועל הניחומים השטחיים. "ובירושלים תנוחמו". (ישעיהו סו' יג')

 

     במציאות שאנו נמצאים בה, מציאות של גאולה שאליה מכוונת הגמרא כשהיא אומרת: "תשעה באב שאני" כלומר , אפילו במצב שיש סיבה לבטל שאר צומות - ט' באב אינו בטל. במציאות הזו מה עניין ט' באב? ענינו הוא עיכוב הנחמה. כמו שראינו מסברת הטור: "שלא ישכח צערו" . בניגוד לשאר אבלות שיש עניין לתת למרי נפש יין על מנת לשכח את הצער.

 

     על זה מדבר הרב ב"אורות התחיה", פרק מ"ד: "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבוא." אנו מקובלים מפי חז"ל, המקור לזה הוא ספרי פרשת האזינו: "שמנת עבית כשית" - אלו שלוש דורות שלפני ביאת המשיח". "מקובלים", הרב מפרש קבלה זאת של חז"ל כמרידה רוחנית בא"י ובישראל. בארץ ובעם. ומתי? – בפרק שהתחלת תחית האומה. "השלוה הגשמית שתבוא לחלק מן האומה אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ". תבוא נחמה שטחית בצורת שלוה גשמית אשר תבוא לחלק מהאומה. שלוה זו תתן רושם שהמטרה הושגה. וכך נעלמים כל האידיאלים "ימים אשר תאמר אין בהם חפץ". אין רצון, אין חפץ, אין שאיפות. וזה גורם לירידת הרוח. "השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע. עד אשר יבוא סער ויהפוך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כוחותיהם".

 

     כך כותב גם המהר"ל בספר "גבורות ה' " (פרק ל') על דרשת חז"ל "דומה דודי לצבי" - מה צבי נגלה וחוזר ונכסה ונגלה, כך גואל הראשון נגלה וחוזר ונכסה ונגלה". רצה הקב"ה להיות הגואל , נכסה ממנו לזמן מה, ואח"כ יחזור להגלות, וכל זה ענין מופלא, ולפי דעתי הוא נגד שתי פקידות שאמר "פקוד פקדתי". לעתיד גם כן יהיו נגאלים בצד"י כפולה, דכתיב: "איש צמח ומתחתיו יצמח". חז"ל קשרו את הגאולה האחרונה לאות צד"י, הצד"י הזו כפולה, "איש צמח ומתחתיו יצמח". יש כאן שתי צמיחות. "וכל זה להעלות הגאולה. שאי אפשר שתבוא הגאולה שהיא מעלה עליונה בפעם אחת".

יש בגאולה תהליך של נסיגה והעלם. תהליך שנובע מהנחמה הבהולה והשטחית. ועל זה אומר הנביא "אל תאיצו לנחמני".

כאשר תחילת תחייתנו הלאומית מתגשמת רק מתוך תפיסה של תיקונים חיצוניים כשאיפה למדינה כמו לגויים באירופה, אז ברור שצריכה להופיע התחדשות אחרת ומקורית. מהלכה הראשון של הגאולה נעשה ע"י אנשים שקשובים יותר לצדדים החיצוניים של החיים "האנשים העולמיים", כלשון הרב, הם בונים את העולם הממשי, החיצוני והגלוי - בתי בראי. יש מלאכים כאלה, "זמרי שחק" ששרים את עוז וחדווה במקומו. הכוחות האלו פועלים ומעמידים את המהלך הראשון של הגאולה , בשל ההתעכבות הגדולה של הגלות יש צורך שהדברים המעשיים יעשו בנחרצות גדולה ע"י אנשים גסים יותר השייכים לבתי בראי.

וכנגד זה מניף הרב את דגל ירושלים - הוא האידיאל, שמי שנשארה בו לחלוחית של אמונה ודבקות אלוקית, הוא מחויב אליו בדורות האלו. המוטו שצריכים היהודים בכל הגלויות לומר בלא הרף הוא הפסוק בירמיהו: "פליטים מחרב הלכו אל תעמודו, זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבבכם". פליטים מחרב זה עמ"י. "הלכו אל תעמדו" – אל תתנחמו בנחמה החיצונית. "אל תעמדו" סימן שיש כאן עמידה, ומהי אותה העמידה ?

בשביל פליטים מחרב החיבור לשלווה חומרית הוא מהפכה גדולה. אף על פי כן אומר הנביא: "אל תעמודו". ומהי הישועה - "זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבבכם". כלומר, העצירה הזו באה מפני שירושלים נשכחה ולכן צריך להחזיר את ירושלים, איך? "זכרו מרחוק את ה'". לחזור אל האמונה המקורית והטהורה,   אל דעת אלוקים שהיינו מלאים ממנה. זהו עניינה של התנועה הירושלמית אשר בה נתנחם.

 

"התנועה הירושלמית שואפת לרומם את כל הרוח הכללי של תסיסת תחיית האומה ובניין הארץ משפלות החול אל רוממות הקודש. לחזק את כוחו ע"י מה שתשתדל שיהיה רוח זה הולך ומטהר מהסיגים הזרים שנכנסו אל תוכו, עד שיהיה חוזר לאיתן טבעו, לטהרה של רוח ישראל החי בחוסן קודשו".(אגרות ג' עמ' קפ').

תחיית ישראל היא פעולה אלוקית אדירה שחדרו אליה סיגים זרים, ומתוך כך נעצרה. הגענו לשלווה, ומתוך כך התחילה המרידה, פתאום כל האידיאלים נעלמים והגואל יחד איתם. יש להעלות את תחיית האומה משפלות החול אל רוממות הקודש.

 

"עולמנו הכשר, כל שלומי אמוני ישראל", - הרב פונה לאנשים שחיים חיי קודש, שלא עזבו את סדר הטהרה וההתקדשות של עמ"י במשך כל הדורות. "אין לנו מה להסתפק , ברור הוא שהכוח האלוקי הקדוש מתגלה עלינו כעת בתוך המאורעות של העולם . אנחנו בוודאי קרואים הננו לשוב בחזרה אל נוונו העתיק ארץ ישראל, לחדש שמה את החיים העתיקים, הקדושים שלנו. אנחנו חייבים לקדם את פני התנועה הקדושה הזאת, בכל מאמצי כוחותינו. אמנם המילה הישראלית האמיתית, המילה הישראלית הכשרה, שבה מונח הכוח של החיים הלאומיים שלנו, שהוטל עד כה במעמקי הגלות עמוק מאוד במורד, שלשונו לא נחפש, מוכרח עתה להיאמר בחופש מוחלט. עמוק עמוק מאוד הוא האומר הישראלי הכשר. כבד כבד מאוד הוא המעמס של העולם, עד אשר האומר הנישא, האומר המרומם באידיאליותו, האומר הכשר, המוצלח , הישראלי יתבטא באמיתת צביונו, עד אשר יצא ממחבואו הרציני שהוא גנוז בו עמוק, מאוד עמוק, בתוך הנשמה הקדושה הישראלית, ועד שיעשה לכוח פועל בממשיות של החיים הישראליים הלאומיים. כלומר, עד שיתגלה אותו האופי של האמת האמיתית שהוא, ובייחוד הוא, הינו הכוח הממשי של החיים הכלליים של הלאום הישראלי". (שם עמ' קמט').

הגאולה, היא כוח אלוקי קדוש המתגלה אלינו בתוך המאורעות. אנחנו צריכים לשחרר את האומר הישראלי, לבטא את התוכן שלנו, את עניננו. האומר הזה שקע וצלל בהסתר גדול, מפני שהמציאות הנוכחית אינה מסוגלת להבין דבר מתוכו. לכן הוא נסגר ומתבטא בסגנון של רמז ומשל אשר אינו ניתן להשגה רגילה. בשביל לחזור ולבטא אומר זה צריכים להיות אנשים מיוחדים. הרב קורא קריאת חירום לעולם הכשר של עם ישראל שרק הוא יכול לאחוז במגמה האלוקית של הויתנו. אי אפשר לשאוף למגמה ההויתית שלנו מתוך עיניים מעשיות ומתוך הסתכלות רציונלית של אידיאלים אנושיים. כל זה מסתובב תמיד מסביב לבתי בראי. עמ"י לא הצטרף לגיהוץ החיצוני ולטיוח השטחי של חיי האדם כפי שנעשה באירופה, באמריקה ובכל ארצות התרבות, גאולת עמנו עמוקה יותר.

 

כותב הרב לרב צבי יהודה: "מאז ידעת מגמת פניי, להפיח רוח חיים של אש הקודש בעצמת התנועה של תחיית האומה המעשית והתיאורית, שרק בעבורה ולמענה הולכות הנה כל טבעותיה של שלשלת המאורעות, באדם ובישראל ביחוד ומתוך מחשכיה צריכה היא יד ה' הנעלמה להתגלות...אמנם בהכרח יהיו סעיפי העבודה נחלקים. תחת אשר ה"עולמיים" שבנו, הינם משיגים ביותר את העוז החיצוני, את הברק היפהפה שבתרבות המודרנית, שהיא באמת רק אור של עץ ריקבון, שאמנם נוכל ללכת איזה צעדים לאור כהה זה, במהלכים המעשיים.

אבל הנטייה החזקה מוכרחת להיות התעודדות הרוח הישראלי בפנימיותו, עם יסוד ישיבות והרחבת תורה, במובן רחב ומרומם הכולל את כל מקצועות התורה כולן מדבר קטן עד דבר גדול. משובצים בשיבוץ עוז גופני ונפשי כראוי לגוי קדוש ההולך באור החיים ומתעורר לחיים איתניים, גם במובן המדיני והמלכותי." (שם עמ' קסא').

 

שני עמודים לתחייה שלנו עמוד החול ועמוד הקודש. והעבודה מתחלקת בצורה מסוימת יש חלק ממהלך התחיה הנמשך אחרי הצד החיצוני, הבתי בראי, אבל יש חלק אחר - "אל תאיצו לנחמני", נחמת ר' עקיבא הקיימת בפנימי פנימיות. צריך להעמיק מאוד וזהירות מיוחדת של עיכוב הנחמה כדי להגיע לנחמה, לא להתנחם בנחמה השטחית.

וכאן הרב מסכם את התמונה הכללית של המהלך :"תחת אשר אחרי השתברותה של האליליות הקדמוניה, יצאו הליכות אמוניות ודתות מעורבות עם הסיגים האליליים והכפרניים, מפני חולשת החיים אשר לאומתנו הקדושה בימים ההם". שבירת האלילות הקדמוניה - התהליך שעל-ידו רוב העולם התרבותי התנער מהאלילות ועבר אל הדתות המונותאיסטיות, קרה כשהיתה האומה הישראלית חלשה, מה שגרם לצרוף החלש של הדת הישראלית עם האליליות והסיגים האליליים והכפרניים. "כעת יבואו ימים, ועל ידי תחייתם של ישראל בארץ ה', יחודש הרוח, ורעיון אלוקי עליון איתן ומזוקק יופיע מנאות יעקב, לטהר את הרוח הדתי, שבכל מלוא עולם, ועמו יחד יטוהר הרוח הפרטי האישי והרוח החברתי של האדם, והדר הקודש של אור התורה האלוקית, ופאר נשמת אלוקים חיים המפעם בעם פלאות זה, יגלה ויראה בעוצם עזוז נוראותיו, ועל דור בנינו, בני החופש הקדוש והנשגב, ישוב ויופיע אור הזוהר של רוח הקודש בעזוז חילו וסגולת הנבואה הנאמנה בכל מפלאותיה ונצח הודה ברעם גבורתה ונועם חמדתה, תחל לסול מסילות בלב דור נאור וכביר לדבר שלום אמת, אל כל העמים תחת כל השמים וכל הגדולות הללו,הנם כנטף מן הים לעומת החבוי לגוי קדוש בחיק העתיד. וכל אלה הלא מתרקמים הם ברקמי המסכת ההולכת ונארגת לעינינו, בכל חשכת חומריותה. ואיך נעמוד מרחוק ואיך לא נישא דע לסוד קדושים רב ונורא. ולשם כך באתי בבקשתי לכל העולם האמוני במכתב הכתוב על דבר "דגל ירושלים".(שם קסד').

 

עבודת הקדש אשר אנו מתחברים אליה בבית המדרש, קשורה לאבל הימים האלו, שענינו עיכוב הנחמה. כדי להעמיק את מקורה של הנחמה ולמען לא ניתפס לאשליה החיצונית של הגאולה, יש להבין שכל הופעתה החיצונית היא התחלה וקצה של עיקר העיקרים של תחיית הרעיון האלוקי בטהרתו שהוא הוצאה לפועל של אטמוספירה תרבותית שונה בעולם.

ואז יתחיל עם ישראל להוציא את כשרונותיו לפועל. "בהנשא ההכרה הברורה העולה למעלה - למעלה המוסר הטהור וכל תביעותיו הפנימיות רק אז תשאר השאלה האלוקית בעז טהרתה".(אורות עמ' קיד'). אז תשאל השאלה, תופיע התביעה ויופיע הצימאון. תופיע הדחיפה האדירה של התרבות ושל האנושיות, של החיים כולם. החיים כולם יתבעו את התביעה - ויקבלו את התשובה הגדולה והנישאה של גילוי פילאי החיים הישראליים, המרגליות הגנוזות בתוככי המציאות הסגולית שלנו, שכשהם יצאו לפועל - יתיישר הכל ואבלי ירושלים ישמחו בבניינה.



(המאמר עבר עריכה והוא באחריות המערכת) 

 

    טרם התקבלו תגובות
    ישיבת איילת השחר, רחוב ששת הימים 180, ת.ד. 939 אילת 88107.
    טל: 08-6331198 פקס: 08-6319054 yayeleth@gmail.com
    הצילומים באדיבות: דורון ניסים
    כיפה, חדשות, פרשת שבוע,תרבות