ט"ו בשבט

( הרב אלי בזק)

הרב אלי בזק

 

ה"מרדכי" באחת מתשובותיו מביא את הגמרא בסוף מסכת סוכה שאומרת שכאשר חל ראש-חודש להיות בשבת עושים היכר - סימן לכך שהיום ראש-חודש; כיון שבדרך כלל ראש-חודש הוא עיקר כי יום החול הופך להיות פתאום עם קדושת מוסף, יש בו רושם של יו"ט ועל-ידי זה ראש-חודש ניכר. אך בשבת הוא לא ניכר ולכן אף-על-פי שיש את הדין של "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" - מקדימים שיר של ראש-חודש, וכן יש עוד סימן ב"אברי התמיד" איפה שמים אותם, במוספים של ראש-חודש שמים במקום אחר.

עושים סימנים, ואם הכהנים הזריזים צריכים סימנים – קל וחומר שאנחנו צריכים סימן, צריך סימן לזמן הזה. ט"ו בשבט צריך סימן, מה הסימן? החגיגיות של היום הזה; עושים חג ביום הזה, ועל-ידי כך מתבלט הזמן הזה, היום הזה. למה חשוב לנו לדעת את היום הזה? כמובן זו נפקא-מינה ליכולת להיות בארץ, יש חשיבות ליום הזה צריך לשים לב ליום הזה, מבחינת התורה היום הזה הוא יום משמעותי שקשור לכל המצוות שתלויות בארץ, ולכן צריך לעשות חשיבות, לעשות חג כדי שיהיה ניכר. על כן החגיגה זה דבר מיוחד, בחגיגה הזו אנו מקיימים מצוות התלויות בארץ עכשיו! זה לא רק סמלי, זכר למשהו. לא! זו פעולה שעניינה נוגע באופן ישיר למצוות התלויות בארץ, להבחין בין שנה לשנה, לכל הלכות תרומות ומעשרות וערלה.

הרב אומר בפתגם החודש: "חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב". בעץ החרוב רואים את העניין הזה, וזהו כמובן הסיפור שהגמרא מספרת על חוני המעגל; אמר ר' יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על

 

 המקרא הזה "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". מה היה מצטער? "בשוב ה' את שיבת ציון" - הכוו

לכאורה, לא כל כך מבורר הקשר בין שני הסיפורים; מצד אחד - כל הסיפור הזה הוא בשביל ללמד את חוני המעגל שאפשרי מצב כזה של שינה במשך שבעים שנה, ומשום מה זה מתקשר לנו לנטיעת עץ החרוב - הנה אדם נוטע עץ ואחרי שבעים שנה הבן שלו נהנה מזה - האם זה פלא גדול? ברור שזה כך, שאם אדם נטע עץ - אז העץ הזה יתן פרי והנכד שלו יאכלנה לשיבת ציוןבזמן עזרא ונחמיה. "היינו כחולמים" - הכוונה היא שכל הגלות היא כמו חלום, כלומר שבעים השנה האלה של גלות בבל זה חלום. כך מתברר כשהקב"ה משיב אותנו לארץ-ישראל. אז הצטער אותו צדיק על הפסוק הזה: איך זה?  מה, אדם ישן שבעים שנה? לכן הזדמן לו הסיפור עם החרוב: ראה אחד נוטע עץ חרוב, אמר לו: מתי זה נותן פרי? אמר לו: עוד שבעים שנה. אמר לו: אם-כן, מדוע אתה נוטע את זה, הרי עוד שבעים שנה לא תחיה! אמר לו כמו שאני באתי ונטעו לי - כך אני נוטע לדורות הבאים. ואז ישן חוני שבעים שנה, וכשהתעורר ראה בן בנו של אותו האיש נהנה מהפירות.

מזה, פשיטא! חוני למד חידוש עצום, שאחרי שבעים שנה הנכד של ההוא יהנה מהעץ?! פשוט שזה כך! בשביל זה חוני המעגל מסתובב אחר כך ואין לו חברותא, "או חברותא או מיתותא", בשביל מה הוא צריך לסבול? בשביל שעוד שבעים שנה הנכד של ההוא יהנה מהעץ? פשיטא! מה זה קשור לכך שאדם יכול לישון שבעים שנה? ואדם הרי לא יכול לישון שבעים שנה; לחוני המעגל היה נס! כל הסיפור כאן הוא לכאורה מאד תמוה. ועוד קשה מה שהרב אומר, שחשק הנטיעות מתגלה בעץ החרוב, שכל עניין נטיעת העצים זה בשביל הדורות הבאים - עץ החרוב זה עץ מיוחד מכל העצים שנותן פירות רק אחרי שבעים שנה; אך אצל כל העצים האחרים איפה רואים את חשק הדורות הבאים? אדם נוטע עץ בשביל שהוא יהנה מזה אחרי שלוש-ארבע שנים כשיהיו לו פירות, מה זה קשור לעץ החרוב?! עץ החרוב הוא עץ חריג.

הנקודה העיקרית היא צערו של אותו צדיק, האם יתכן אדם כזה שישן שבעים שנה. כלומר מה שהתלבט בו אותו צדיק, זה מה שהרב אומר באורות התחיה (פרק ח'), שהיהדות בגלות זה חלום, כלומר זה מציאות שלא נשענת על ההווה אלא על העבר ועל העתיד. מתי האדם חי במצב כזה שההווה שלו בעצם מת והוא חי מהעבר והעתיד - כלומר הוא חולם על מה שהיה, ואולי מה שיהיה - מתי זה? זה בדיוק המצב של שינה, מצב של שינה זה מצב של המתת החיים הגלויים המעשיים, והרוח במידה מסוימת משתחררת מההגבלה של הצורך להגיב על כל גירויי החושים במציאות המיידית ונוגעת בעבר ובעתיד - בדברים אחרים.

המצב של היהדות בגלות זה מצב שעם-ישראל לא חי ואיך היהדות קיימת, איך החיים הישראלים ממשיכים להחזיק מעמד בעולם? עם-ישראל לא יכול לחיות בעולם אם לרגע אחד מתעלמת מאיתנו המגמה המוסרית המוחלטת של ההוויה אין לנו קיום ואין לנו מה לעשות בעולם-הזה! אנחנו לא נמצאים בעולם-הזה בשביל לאכול ולשתות! בשבילנו העולם-הזה מוצא-חן רק מפני שאנו נמצאים בו ויכולים להפוך אותו לגן-עדן. אז איך אנו מתקיימים בגלות? גלות זה מצב של מוות, אין עם-ישראל. את זה בא ללמוד חוני המעגל מהנטיעות, מהו עניין הנטיעות, חשק הנטיעות שייך להטבה לדורות הבאים - כל הנטיעות בכלל, למה? זה מה שהרב מסביר על מצוות התלויות בארץ.

מצוות התלויות בארץ זה פעולה לדורות הבאים כלומר כשאנו מקיימים מצוות התלויות בארץ אז קשה לנו מאוד לקיים את זה, כמו שאומר הכוזרי - איך אפשר לקיים את התורה בארץ-ישראל הרי התורה בארץ-ישראל היא דבר מאוד מוזר, זה מין הכנסת עם חי למסגרת שקובעת ומחניקה. איך אפשר להכניס עם חי לתוך המציאות הפוליטית הכלכלית, להכניס את העם לתוך מסגרת של מצוות של תורה? המצוות התלויות בארץ הן מצוות השייכות לאחיזה הממשית שלנו בעולם, להיות שייך לזה זה תלוי בהופעת השכינה בעם-ישראל. קשה לנו מאוד לקיים היום מצוות התלויות בארץ, אנו מקיימים היום את המצוות התלויות בארץ בצורה קלושה, בצורה של זכר, של סימנים, זה עדיין לא המציאות שאנו יכולים לקיים. מובן שבמקומות כמו "חפץ חיים" ו"יסודות", אפשר לקיים מצוות התלויות בארץ, אבל במסגרת הכללית של עם-ישראל כמדינה שעומדת במערכת של מטבע חוץ וכלכלה עולמית וכו' - איך אפשר לעשות זאת? זה דבר מאד מסובך, מאוד קשה! כמו שאומר הכוזרי, שזה הפלא של הופעת התורה. התורה מופיעה בעם-ישראל בזה שהעם הזה חי את התורה האלוקית אף שהיא לא הגיונית מצד השכל האנושי, ובצורה מאוד חריפה חיינו המעשיים, הגלויים, הממשיים מאוד נכנסים לתוך התורה, וזה הפלא הגדול שמופיע בעולם על-ידי עם-ישראל איך שיש תורה בעולם, שאדם באמת חי בתוך ההארה העליונה הזו, ומזה אנו רחוקים מאוד, זה שיש לנו "חוג חתם סופר" ויש לנו כמה בדצי"ם ואנו מסתדרים – 'אני בסדר', 'אני את נפשי הצלתי'; אבל מדינה יכולה להתקיים עם חשבונות כאלו? כלכלה עולמית יכולה לעמוד על זה? במאה שערים אפשר לחיות עם זה, אך בתור שר האוצר היית יכול לעשות את החשבונות האלה? זה לא פשוט כל כך, אנו רחוקים מהמצב הזה, ואף-על-פי-כן הקיום שלנו, האחיזה שלנו והשמחה שלנו בט"ו בשבט - שעניינה המצוות התלויות בארץ - היא הקשר האדיר שלנו אל מה שעתיד להיות בדורות הבאים.

וזה מה שחוני המעגל למד, שאפשר לישון שבעים שנה! כלומר שיכול להיות מצב כזה של שינה. חוני המעגל התחבר לשינה של עם-ישראל. הוא לא למד שאדם פרטי יכול לישון שבעים שנה - זה לא לימוד, זה נס, פלא! אלא חוני המעגל- כאיש כלל ישראלי גדול ואדיר, כזה שמתחטא כבן אצל אביו לקב"ה - חי עכשיו את השינה של עם-ישראל, הוא מכיר בעובדה שחיים כלל ישראלים יכולים להתקיים בעולם מהעבר והעתיד ולא מן ההווה - שינה, לחיות מן החלום. וזה מתבלט ברעיון של החרוב כלומר שבחרוב הוא רואה את אותו עניין; בחרוב רואים כח חיים ממשי, רואים אדם פשוט. כשחוני המעגל רואה אדם נוטע עץ הוא מתפלא - איך אדם פשוט, חקלאי, איש מעשי כלכלי, איך הוא מזיז את הידיים והרגליים שלו ועובד ומסקל וזורע ונוטע בשביל עוד שבעים שנה, בשביל הנכד שלו. מאיפה יש לו את הכח לזה? אדם יש לו כח בשביל לחיות ולהחיות את עצמו או את הסביבה הקרובה אליו, אבל בשביל עוד שבעים שנה? מאיפה הכח הזה?!

חוני המעגל לא מתפלא על הדבר הזה שאדם עושה בשביל דורות הבאים, אדם גדול יכול לעשות זאת, אלא העובדה שיש במציאות כח חיים כזה! עם-ישראל יכול לחיות על כל רבדיו, לא רק גדולי הגדולים; כל העם הזה יכול לחיות מתוך מצב כזה של חזון של עתיד. הוא מצא פה במציאות כח חיים פשוט של חקלאי, לא כתוב שם שנטע את העץ ר' אלימלך מליז'נסק, אלא סתם "ההוא גברא", הוא היה כזה אדם קשור לארץ שלא רק הוא חקלאי - גם הבן שלו גם הנכד שלו לא זזים, לא מתקדמים, נשארים ליד הטרקטור... אדם פשוט עם חשק חיים פשוט, אבל אנו רואים שחוני המעגל מוצא שאם יש כח חיים כזה אזי זה מתבלט בנטיעה של עץ החרוב.

אומר הרב: "חשק נטיעת האילנות" - מה שייך חשק הנטיעות לט"ו בשבט בכלל? איפה מצאנו דבר כזה? ברור שהפתגם של הרב לחודש שבט זה דבר מיוחד לימינו - הוא מתייחס לחידוש של הישוב החדש בארץ-ישראל. בכל הפתגמים האחרים הוא מדבר על החגים ועל הזמנים, על דברים שאפשר למוצאם בשולחן ערוך, אבל הפתגם של הרב לשבט הוא על יו"ט מיוחד של הקרן הקיימת(!). כאן מופיע החשק הזה, הכח הפלאי הזה של הדורות הבאים. לא רק בגלות חיינו ופעלנו בשביל העתיד ונשאנו את החיים אל העתיד אלא יש גם חיים בארץ-ישראל, חיים ממשים, חקלאיים, מדיניים, כלכליים, צבאיים, שהם בשביל הדורות הבאים. יש דבר כזה, זה מה שאנו לומדים בחידוש הזה של הישוב החדש בארץ-ישראל של נטיעת העצים בחודש שבט.

דווקא כאן בחודש זה, בט"ו בשבט, מצאו מקום שבו מתבלט הדבר הזה שבו עושים חגיגה. על מה? על מצוות התלויות בארץ - מה אנו מקיימים בזה? למי זה נפק"מ, אתה בכלל יודע מה זו חנטה? ביקשו מהרב שיכתוב מה זה חנטה בלוח שתולים בבית-הכנסת אבל הרב אמר שזה מסובך, זה לא מה שחושבים בעולם, זו סוגיה קשה מאד. אז מה הנפק"מ בט"ו בשבט, מי יודע מה זה חנטה בכלל? אך כולם חוגגים ט"ו בשבט. אלא זה באמת הכח המייחד של השלב החדש הזה של תחיית ארץ-ישראל, תחיית הישוב החדש בארץ-ישראל.

   צריך להבין שזה המהלך שאנו נמצאים בו עכשיו יותר ויותר, "אף על גב דאיהו לא חזיה מזליה חזיה", כבר אז בתחילת הישוב אפילו שהיו אנשים מטריאליסטים עם תפיסות מוגבלות - בכל אופן עסקו בנטיעה בארץ, ונטיעה בארץ קשורה למצוות התלויות בארץ וקשורה לבנין של חיים שיופיעו פה כאשר רוח ה' תהיה שפוכה על בני ישראל. מתוך זה פועלים את הפעולה הזאת. העניין שלנו באמת הוא להתחבר יותר ויותר לצורה הזו של התחייה. היינו, העסק בבנין, בישוב, בדברים מעשיים שזה חשק ההטבה לדורות הבאים. יש דבר כזה, יש חקלאות פשוטה כזו שהיא לא מחפשת את הרווח בסוף השנה הזו בבורסה, יש כח חיים כזה בעם-ישראל, צריך להיות מודע אליו, לטפח אותו, לחנך עליו, לברר אותו וככל שהוא יהיה יותר ויותר ברור בנו אז כך החיים הישראליים יתחזקו ויתאמצו בקשרם אל החיים העכשוויים. החיים העכשוויים - זו בעיה להיות קשור אליהם, אלה דברים מאוד מוגבלים ומצומצמים, יותר טוב בגלות שם אתה יהודי אוורירי, לא נוגע ממש בארץ; פה בארץ אתה עם שתי רגליים בתוך האדמה. שתי רגלים בתוך האדמה אבל בשביל הדורות הבאים.

     זה החידוש של ט"ו בשבט, זו החגיגה שלנו שמתוכה נזכה להיות פועלים עם אל ולחדש את הרוח הישראלית הזו של ההטבה לדורות הבאים; אנו לא מצומצמים אנו פועלים מתוך דברים מאד מידיים ועכשוויים אך זה לא מצומצם זה פעולה של סיקול ועידור אבל של עץ חרוב שיתן פריו לדורות הבאים בגדולה הרוחנית שתצמח כאן שמתוכה באמת תופיע ההארה העליונה של התורה על כל העולם כולו, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

 

 

 

(השיעור באחריות המערכת בלבד)

 

    טרם התקבלו תגובות
    ישיבת איילת השחר, רחוב ששת הימים 180, ת.ד. 939 אילת 88107.
    טל: 08-6331198 פקס: 08-6319054 yayeleth@gmail.com
    הצילומים באדיבות: דורון ניסים
    כיפה, חדשות, פרשת שבוע,תרבות