יום הזכרון הכללי לחללי מערכות ישראל

(ראש הישיבה הרב יוסי רודריגז)


ראש הישיבה הרב יוסי רודריגז

 

נעסוק בעיצומו של היום הנורא. הגמרא1 מלמדת: "נורא אלקים ממקדשך" - אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך". מדרגה נוראה היא זו; איני יודע אם ראוי אני לדבר בה. לא כל אחד ראוי לפרוץ אל מאחורי המחיצה ולהיכנס להיכל, נורא אלקים ממקודשיך.

יש מוות, ויש אבל, ויש גם נחמה. האם יש גם מקום לזיכרון? בגמרא[1] נאמר: "'וידום אהרן', וכן בדוד הוא אומר: 'דום לה' והתחולל לו' - אע"פ שמפיל לך חללים חללים, את שתוק". מה מקום יש, אם כן, לזיכרון?

אמנם מהדהדים בנו דברי הרמב"ן[2]: "הנני אומר מה שלבי חושב ודעתי גומר. כי אחרי היות האדם מעותד למות, מעת היותו ראוי לרפוד יצועיו בגיא צלמות, למה יתגודדו על מת ולנוד ולבכות נאותו, כי החיים יודעים שימותו. ומן התמה על יודעי דבר והי, למה יקראו אכר אל אבל ומספד אל יודעי נהי". כלומר: מדוע מתאבלים על המת, והרי סוף כל אדם למות?

עונה הרמב"ן: "והתשובה בזה כי תולדת האדם לחיות לעולם. ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם, על כן יחרדו כי מטבעם יתפרדו". יש תיקון למיתה. משחטא האדם - נתרחק מטבעו לחיות חיי נצח, ונגזרה עליו מיתה. "ואמנם הסתכלתי והשכלתי ואין בתורה השלמה איסור על האבל ומצוה על הנחמה, לא אסרה על המתים רק התגודדות וקרחה, לא תרחיק הבכי ולא תתעב האנחה". יש מקום לצער ולכאב, אומר הרמב"ן, דווקא מפני שתכלית האדם לחיות לנצח.

אבל הרמב"ן אומר יותר מכך: "וראוי לנו להבין כי האבל עבודה לאלוקינו ית"ש על דרכים מיוחדים להתאונן ולהתבונן בסופו מה יהיה, ולדעת ביתו איה". האבל הוא עבודת ה'! אך ברור שלא כל אבל כזה הוא - "לא תתגודדו על המת"; אסור להגיע לעצבות וליאוש. כך גם כתב בסוף דבריו2: "ויאוש בסבל האמיץ והלב החזק בענין הזה הוא רע מוחלט".

ומביא הרמב"ן שתי סיבות לאבלות: האחת - "והחי יתן אל לבו". ההולך לבית האבל ונפגש עם המוות - הוא נותן אל ליבו, יודע את הסוף ויודע שימיו קצרים, ומתוך כך אינו בא לידי עבירה[3]. והשניה - להתאונן על החטאים. אין מוות בלי סיבה; אם חבורה היא שלימה במעשיה, יש בכוחה להציל את האחד שבה[4]. אב שלם - יכול להציל את בנו, ובן שלם - את אביו, וכן על זה הדרך. ישנו קשר נפשות בין אנשים קרובים, ועל ידו יש יכולת רוחנית לאחד להעלות את חברו ולהצילו. ממילא, חלק מהאבל הוא על היותנו חטאים. חלק מצערו של האבל הוא לתיקון דרכיו - "נַחפְּשׂה דרכינו ונחקֹרה"[5]. מתוך כך יש משמעות לאבל, לכאב ולצער העמוק.

אבל סוף סוף, אחרי כל זה - לא באבל רגיל עסקינן ביום זה, לא בסתם מיתה. אמנם, יש מגמה כללית אדירה שכנסת ישראל מופקדת עליה, ונכון שעלינו לצדק את הדין; להבין שאנו חלק ממנו, ולדעת שלכל מיתה, לכל צער, לכל כאב וייסורים - יש משמעות וערך בהולכתנו בדרכי האלוקים, ואנו מחויבים לתת אל ליבנו, לכאוב את הכאב ולהרגיש את החיסרון, על מנת שהדברים יגעו בדרכינו ויביאונו לתשובה ולתיקון. אבל ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לא מדובר באבל פרטי על פלוני; זהו אבל כללי, מגמה כללית. יום הזיכרון הוא לכל החללים כאחד, אין כאן עניין פרטי כלל ועיקר.

ניתן היה לומר, שאותו עיקרון הקיים ביחס לאדם הפרטי, שייך אף כאן. אנו רואים היום את קורבנותיה הרבים של המלחמה הכבדה בה אנו נתונים. רק לאחרונה, אחרי מאורעות ליל הסדר[6], התחלנו להתעשת ולהתגבר ולנסות - למרות הלחץ הבין-לאומי הכבד המופעל עלינו - לקחת את היוזמה לידיים ולפתור את הבעיות בעצמנו. לא הגענו לפתרון והדרך עוד ארוכה; אבל אין ספק שמתוך תהליכי הקרבת הקורבנות הללו, הייסורים הקשים והכבדים - ייסורי יישובה של ארץ-ישראל, אותם אנו חווים יום אחר יום, דקה אחר דקה; עוד בטרם מעכלים אסון אחד וכבר בא עלינו משנהו - מתוך הדברים עולה הצורך במהלך של תשובה עמוקה ויסודית ביחס להוויית חיינו, ביחס לערכה של הארץ ולערכי חיינו המוחלטים. כל הנחות היסוד השטחיות של התהלכותנו המדינית והחברתית, לאורן אנו הולכים בחיי היום-יום, חייבות להתעמק, וכל הדמיונות חייבים להתפוגג. אנו מוכרחים להעמיק ביסודות עצם מהות חיינו, במגמה הקדושה של החיים הישראליים. אולי זהו ערכו של יום הזיכרון - התשובה הכללית? אולי יש לשנות את רוח הטקסים? אמירות הכאב המיואשות גורמות לחולשה גדולה. אולי יש לחדול מללכת לבתי הקברות ולביקורי משפחות שכולות? אם לעודד - ניחא; אך ללכת על מנת להתייסר?! לפעמים אנו רואים את כל הכאב והעצב, שומעים את אמירות היאוש - 'חיילינו נהרגים לחינם', 'לא טוב למות בעד ארצנו' וכדו'. האם על אנשי אמונה ללכת ולעודד וללמד את ערכו של יום זה בצביונו הנוכחי? אולי מוטב לבטלו, או - באין יכולת - לפחות להתעלם ממנו?

הפסוק אומר: "נורא אלקים ממקדשך". יש מוות ויש מוות; יש קורבנות שמתו על קידוש השם במלחמות ישראל, ויש קורבנות מסוג אחר - שגם הם מתו על קידוש השם - בגולה, עם זכרם אנו מתייחדים ביום השואה והגבורה. הגמרא[7] מתארת את רב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, שמת - כנראה - מוות קליני. כשחזר לעולם-הזה, שאלו אביו מה ראה, והוא ענה: "עולם הפוך ראיתי; עליונים למטה ותחתונים למעלה... ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות - אין אדם יכול לעמוד במחיצתן". הגמרא מבררת מי הם הרוגי מלכות, ומסקנתה שאלו הרוגי לוד. הרוגי לוד היו שני אחים, בעלי שמות של מתייוונים, שמסרו נפשם על הצלת ישראל. והרוגי מלכות נקראים קדושים, לעילא ולעילא.

צריך להבין אמירה זו - מה זה 'קדושים'. מפרשת "מות שני בני אהרון" על קידוש השם, אנו למדים עניין גדול ונכבד. "ונֹעדתי שמה לבני ישראל, ונִקדש בכבֹדי"[8]; אומרת הגמרא1: "אל תקרי בכבודי, אלא במכובדי. דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרון. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן - שתק וקבל שכר, שנאמר 'וידום אהרן'".

למשה רבנו נאמר[9] "בקרובי אקדש". בני אהרון מתים על קידוש השם במהלך הכניסה למקדש, בהקריבם אש זרה. היה מין בירור אלוקי בקודש, שהצריך התערבות של מידת הדין.

לא רק את עצם המיתה אנו למדים, אלא גם את מידתו של אהרון, עליה הוא מקבל שכר. אהרון מתעמק מתוך מות בניו, הוא מבין את הרובד העמוק שלפניו, "וידום אהרון"9. הרמב"ן אומר[10], שאהרון בכה בקול, עד שמשה הסביר לו טעם מיתתם. זה לא נבע רק מחטא; לו היה זה רק חטא - היו מתים בזמן אחר או בצורה אחרת. יש כאן חשבון של קידוש השם! כשאהרון הבין זאת - הוא נדם, "לךָ דֻמִיה תְהִלה"[11]. על זה הגמרא1 מוסיפה: "וכן בדוד הוא אומר 'דום לה' והתחולל לו'". במערכות ישראל דוד נמצא במצבים קשים מאוד, אך מתרונן מפיו: "דום לה'" - שם הוי"ה - "והתחולל לו!", ומסבירה הגמרא: "אע"פ שמפיל לך חללים חללים - את שתוק!"

מה משמעותה של שתיקה זו? מה פשר דקת הדומיה בה עומדים כל ישראל כאחד? מהו תוכן דומיית אהרון?

ממשיכה הגמרא: "פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור. והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מאי דכתיב "נורא אלקים ממקדשיך"? אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו - מתיירא ומתעלה ומתהלל". שעת התייחדותנו היא בעלת עומק נוראי, מובן נוראי. שתיקה זו, יש בעניינה כאב. אהרון לא קפץ משמחה על גילוי קדושת בניו, על שהם מקבלים פני מלך אור חיים ומשתגבים בגן עדן. הוא כאב כאב עצום, "וידֹּם". בדומייתו חש אהרון את היראוּי, את המעולה ואת המתהלל, את שם ה' הניצב מולו, שם ה' המופיע בכללות ישראל בעת הקמת המשכן. אמנם יש מדרגות בקדושה, אך מכל מקום המתים על קידוש השם שייכים אל מעבר לפרגוד. מה אם כן תוכן השתיקה, הדומיה וההתעמקות הזו? מה היא באה לפעול בנו - פרטֵי כלל ישראל - ביום הזיכרון הזה, ביום הדין הזה[12], אשר מתוכו מתעצבת קומתנו הזקופה, ההולכת ומתמרת יותר מתמיד השנה, בגילויי המוטיבציה המדהימים[13] העולים בימים אלו?

אומר הרב טאו[14]: "אנחנו כולנו מחנה אחד - ממטולה, מדאמור ומבירות, עד אילת - כולנו מערכה אחת וצבא אחד, ואותה מסירות נפש של מי שמוסר את עצמו שם על הרמת קרן ישראל ועל תקומת ישראל - צריכה ללוות אותנו פה ליד הגמרא בכל רגע ובכל מצוה ובכל מה שחושבים. בימים כאלה צריכים להיות בדריכות גדולה של רוממות רוח, באמונה ובטחון ושמחה גדולה בישועת ד' וחס ושלום להיות בעצב". העצב הוא "קינא דמסאבותא"[15], קן הטומאה. אמנם צריך לכאוב ולהתאבל, צריך להעמיק את הכאב ולדעת את תוכנו, אבל חלילה מכך שהכאב יהפוך למסכת של פחד ושל יגון ממאיר, המולידה יאוש, עצבות ותחושת חוסר טעם לחיינו ולכל מעשינו. "ודווקא הרגשה זו היא המובילה אותנו גם לבכי על אבדן הנפשות, כי חשים בייסורים וחשים אותם נוראות, ועם כל זה ומתוך זה השמחה בגבורת ד' עוד יותר מתרוממת, והיא נעשית יותר יקרה ויותר חשובה, משום שהכל בטל לעומת אהבת ד' וקידוש השם הגדול שנעשה. כל הצער מאבדן חיים צעירים מקורו מרוב אהבת ד' ואהבת ישראל". חובה היא להצטער. וכי מילתא זוטרתא היא, שנשמה מישראל חסרה, נעלמת, לא מגיעה ל"את מספר ימיך אמלא"[16], ולא ממלאת תבניתה בשלמות? אנו מאמינים בהשגחת ה' ויודעים כי עת לכל דבר, מבינים שיש חשבון אלוקי מדויק, ולעתים פלוני או אלמוני נלקחים כעולת ציבור; אבל יחד עם זאת, אין זה מניח את דעתנו כלל. זה לא היה מוכרח להיעשות דווקא כך. מי אמר שצריך קורבנות? מי אמר שזו הדרך היחידה? רבות הן דרכי המקום! האם מפני שכך הוא סדר ההשגחה עליונה, שאדם הגיע לתיקונו או תיקן משהו בעולם - לא נצטער?! כולנו יודעים שיכולות להיות דרכים אחרות. לכן עורכים תחקירים: למה אנשי מילואים נכנסו לג'נין? מדוע הנגמ"ש לא היה תקין? איפה היתה האבטחה? מובן שיש מקום לתחקירים אלו. יש דרכים רבות למקום, ועלינו לעשות השתדלות רבה. אל יטעונו מחשבות אלה, שאין צער בנפילת אדם מישראל.

"כל הצער מאבדן חיים צעירים מקורו מרוב אהבת ד' ואהבת ישראל. כל אחד מישראל יותר יקר ויותר חשוב כשהוא נשקל בחשבון כללי, ודווקא זה מביא אותנו לדמעות ולבכי ולהעמקת הרגשת הצער"; ואם כן, דווקא בעת מלחמה, כשחייל נופל - כיוון שמותו איננו עניין פרטי, אלא כללי - צערנו מעמיק. "ההכרה הגדולה והאמונה בסגולתם ותקומתם של ישראל, - מביאים לצער על סבלם. וככל שמרגישים יותר את הצער - יותר אוהבים" - את עם ישראל, את האידיאל למענו מתו הצעירים האלו, את החיים המפכים במדינת ישראל, את משמעותה ועניינה, את קידוש שם ה' בעולמו. "יותר אוהבים, ויותר רואים בנחמתם וישועתם וגאולתם של ישראל, ובקידוש השם. בתפיסה כזו האדם מכיר את האמת, מכיר את האידיאל, ומתוך שמכיר את האידיאל - מוסר נפשו עליו, מוסר את כל היקר לו. נכונות זו למסירת נפש מתוך הכרה שלמה היא עצמה שמחה גדולה, אושר גדול, אשרי מי שחש, אשרי מי שמרגיש. לא בעצב ולא בעצבנות חס ושלום". הצער גורם לנו לאהבה ולהעמקה של האידיאל עליו אנו מוכנים למסור את כל היקר לנו, נבנית בנו נכונות למסירות נפש מתוך הכרה שלמה.

"אבדן נפשות צעירות מקרבנו אמנם מביא אותנו לבכי, - על אבדן חברים, על חיים רעננים שנקטעו באיבם ומבלי אפשרות לשכללם ולהשלימם". את החברים האלה, את הבנים, האחים - לא נראה עוד. זיכרונות השכול, ההרוגים, הדם, אובדן החיים - הם נוקבים וחורטים בלב האומה. זה נורא. זה עשוי, חס ושלום, להביא ליאוש גמור ולמורך לב.

אך לא זו בלבד; במיוחד היום - שתודעת עניינם של ישראל היא ריקנית ולא מבוררת - אנשים רבים מבינים אמנם שצריך וחשוב לחיות, והם כואבים את הכאב הזה, אבל קצת תוהים: בעצם - למה שיחיו, אותם צעירים? מה 'נקטע באיבו'? בילויים וכיופים?! זו שאלה קשה מאוד, אם לא מבינים את ערכם הנצחי של החיים. יש האומרים: יכול היה בחור זה - שהתארס שבועיים קודם לכן - לבנות חיים, לבנות את הדור הבא שיצא ממנו! זוהי באמת השקפה נצחית הרבה יותר; המשכיות זה נצח. אבל החיים עצמם הם בעלי ערך עליון, הרבה מעבר לכיופים. אפילו פצוע, כרות רגל או נכה, אף כי במובן מסוים אומללים חייהם - ערכם עצום, במובן הרוחני! יש ערך עצום להישארות הנשמה בגוף, לכך שאדם בעולם-הזה בונה את כל העולם-הבא שלו. כל איבר ואיבר של אומה זו - אף אם יהיה פצוע, בלי גפיים ועם כאבים נוראים - הוא הופעה של תמצית הטוב, של תמצית תיקון העולם במלכות שד-י, הוא חלק מצבא ה', צבא החיים.

ממשיך ואומר הרב טאו: "יש בכי מסוג אחר, - בכי מתוך השתתפות עם צער השכינה כביכול. שבזמן שישראל מצטער שכינה מה אומרת? "קלני מראשי (כבד עלי ראשי) קלני מזרועי". משום שכל הופעת יד ד', הטוב האלוקי בעולם, הוא על ידי הופעת ישראל בעולם. אם כן כל צער, כל מיעוט בריאות בעם ישראל, כל מיעוט בשלימות הופעת חייו" הממשיים של כל אחד ואחד - "זה מיעוט וצער ועיכוב להופעת השכינה בעולם. האידיאל הכללי של תעודתם של ישראל, מגמת הוויתם, - מעוכבת במידת מה, על ידי כל עיכוב שמופיע בחיי עם ישראל בעולם. זה חילול השם - עיכוב בהופעת קידוש השם הגדול של עם ישראל". זאת משמעות הצער; הוא בא להעמיק בנו את הנכונות למסירות הנפש מתוך הכרה שלמה.

ננסה להעמיק מעט בדברים. בעניין "כמה צריך לדקדק ולכוון בקריאת שמע", אומר מרן[17]: "יקרא קריאת שמע בכוונה באימה ביראה ברתת וזיע". מבאר המשנה-ברורה: "באימה ויראה - ונראה דאימה ויראה זו היא באופן זה, שיכוון בשעה שהוא קורא את שמע לקבל עליו עול מלכות שמים, להיות נהרג על קידוש השם המיוחד". אנחנו צריכים לומר "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד", ובאמירת "אחד" עלינו לכוון לקבל עלינו עול מלכות שמים, להשתוקק ולאהוב את ה' אהבה גמורה, עד כדי נכונות מוחלטת להיהרג על קידוש השם המיוחד. "דזהו בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך. ועל זה אמר הכתוב "כי עליך הורגנו כל היום", - לא 'הורגנו' ממש, אלא שאיפה שלנו לקדש שם שמים, אפילו הוא נוטל את חיינו. "כי אז בכוונה זו יקראנה באימה ויראה ורתת וזיע". זהו עניינן של ארבע בחינות אלו, של אימה, יראה, רתת וזיע.

אנו מצווים לקדש את השם, ולהשתוקק לזה. איננו רוצים למות. אנחנו לא מתאבדים פלשתינים שמתאווים למות; רצוננו לחיות, כמצוות הקב"ה - "ובחרת בחיים"[18]. אלא שחיים מתוך נכונות למסור את הנפש על ה' יתברך, "אפילו נוטל את נפשך" - הם חיים ברמה אחרת. באמת יש להשתוקק לחיי דבקות, ולא למיתה; אבל אין אפשרות אמיתית להידבק בהשי"ת, בכנסת ישראל, בעם ישראל או במדינת ישראל, אם לא מוכנים למות למען זה. ולא רק מוכנים, אלא ממש משתוקקים למות; משתוקקים למות למען מדינת ישראל. רק באופן כזה אנו מתחילים לחיות באמת את השליחות הישראלית שלנו במדינת ישראל, רק אז אנו מתחילים להאמין באמת במדינת ישראל - יסוד כסא ה' בעולם, ולהתקשר למגמה העליונה המונחת ביום הכרזת מדינת ישראל, בתוקף קדושתו של יום עצמאותנו. זהו שלב הכרחי. אני לא הולך למות בצורה חיובית - 'קדימה, בוא נתפוצץ' - זה איסור דאורייתא; אבל אם יבוא לידי - אקיימנו. אם יידרש מי למשימה שלא חוזרים ממנה - אני הראשון שאלך להתנדב, ואריב על המקום בנגמ"ש. זה מדויק בלשון הגמרא[19]: "מתי יבא לידי ואקיימנו?" - לא רק: 'אם יבוא', אלא 'מתי'.

בימי מלחמה אלו, אנו נפגשים ביחס כזה אצל חיילינו. הלא דבר הוא! צריך לפתוח את עינינו, לראות מהו יסוד עצמי ומהו עניין מקרי[20]. כל חילולי השבת, כל אכילות החזיר, כל הניאופים - כל זה הוא מקרי; ההליכה לנגמ"ש, ההתנדבות העולה על כל הערכות מוקדמות - זה דבר עצמי. אלה לא סתם מילים - מקרי ועצמי. על זה ומתוך זה צריכה להבנות אמונתנו, על פי זה עלינו להעריך את מצב הדור ואת הקדושים האדירים שבינינו. הם אנוסים, הם שוגגים ולא יודעים כלום, אבל הם מוכנים למות על קידוש השם, על מדינת ישראל ועל עם ישראל.

אנו רוצים שעם ישראל יחיה בארצו ויתפתח, שאנשים, נשים וטף לא ימותו אלא יחיו ויפכו חיים. לכן אנו נלחמים על האידיאלים האלוקיים שלנו, על עניינה של ארץ ישראל כולה. אנו יודעים שכל טובת העולם תלויה בזה - "ונברכו בך כל משפחות האדמה". מעם ישראל יוצאת ועוד תצא ברכה גדולה לעולם, עד הסרת חרפת המוות מיסודה[21], בעזרת ה'. על זה אנו נלחמים, על החיים! לעומת הרשעה הפלישתית הנוראה העומדת מולנו, שכל עניינה הוא "גם לי גם לך לא יהיה", עד כדי התאבדות - אנו עם של חיים, של טוב וחסד, של צדק ומוסר; זהו תוכן חיינו היחיד והבלעדי.

ישנו מאמר בעניין קידוש השם בליקוטי ר' נחמן מברסלב[22]: "דע, שהמחשבה יש לה תוקף גדול, ואם יחזק ויגבר מחשבתו על איזה דבר שבעולם, יוכל לפעול שיהיה כך". כאשר אדם, שהוא בעל כוחות רוחניים גדולים עליונים וזכויות, מתרכז בדבר מסוים - שהוא דבר אמיתי וצודק, כי אחרת לא יוכל להתרכז בו - ביכולתו להביא להשגתו. "ואפילו אם יחזק מחשבתו מאוד שיהיה לו ממון - בודאי יהיה לו, וכן בכל דבר, רק שהמחשבה תהיה בביטול כל ההרגשות", כלומר: ביטול כל הנוחות וכל הצדדים הקטנים והאנוכיים.

"והמחשבה תקיפה כל-כך, עד שאפשר למסור נפשו במחשבתו ממש, דהיינו שירגיש צער המיתה ממש, על ידי שיקבל על עצמו בדעתו שהוא מרוצה למסור נפשו על קידוש השם באיזה מיתה שתהיה, ואפשר לחזק ולגבר המחשבה כל-כך, עד שבשעה שמקבל במחשבתו שהוא מרוצה למסור נפשו למות על קידוש השם, אזי ירגיש צער המיתה ממש. וזה שאמר רבי עקיבא: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, מתי יבוא לידי ואקימנו, עכשיו וכו'. היינו שבשעת קריאת שמע שהיה רבי עקיבא מקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין, היה מקבל על עצמו מסירת נפשו במחשבה חזקה ותקיפה כזו, עד שהיה מצטער ומרגיש ממש ייסורי המיתה ממש, כאילו סוקלין ושורפין אותו ממש בלי שום הפרש". כך היה מקבל בדעתו בכל פעם שאמר קריאת שמע. "וזה: כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא וכו', היינו שממה ששערתי וקיבלתי בדעתי מתי יבוא לידי ואקימנו למסור נפשי על קידוש השם, מזה לבד הייתי מצטער ומרגיש וסובל ייסורי מיתה ממש כנ"ל; עכשיו שבא לידי בפועל, ולא אקימנו?! הלוא תמיד הייתי סובל זה הצער ממש מהקבלה במחשבה לבד.

וכשמחזק המחשבה במסירת נפש כל כך כנ"ל, יוכל למות ממש מזה הצער כאילו היה מת מזו המיתה בפועל, כי אין הפרש בין המיתה בפועל להצער שמרגיש מהמיתה במחשבה כנ"ל. על כן צריך למנוע ולהרחיק עצמו לבלי לישאר שם בעת שמרגיש שקרוב שתצא נפשו, שלא ימות בלא עתו, חס ושלום".

הדברים הנוראים הללו לא במקרה מובאים כאן. זה תוקף הדומיה, העמקת השתיקה; "דום לה'... - אע"פ שמפיל לך חללים חללים". חללי מערכות ישראל הם בשר מבשרנו, דם מדמנו. ברית כרותה בין דמם השפוך לבין דמנו, דמיהם צועקים אלינו מן האדמה וקוראים לנו "בדמַיִךְ חֲיִי... בדמַיִךְ חֲיִי". זיכרון הדמים האלה, המתעמק בנו בשתיקה הזאת, בקבלת הדין, הייסורים והקורבנות - עניינו לצקת בנו את מסירות הנפש הזאת. ברית דמים היא, וברית דמים איננה בטלה בשל גורמים חיצוניים. ברית דמים מחייבת. היא יוצקת בנו כוחות של גבורה, בחיי היום-יום בכלל ובשעות הקשות בפרט. אנו מתעלים על עצמנו בזכות רגעים אלה של יום הזיכרון, שהולך ופוצע אותנו בכל שנה מחדש. פוצע אותנו, אבל בונה בנו. נשבעים אנו בתוכנו - בין מבינים ובין לא מבינים - מקבלים במחשבתנו למסור את נפשנו גם אם לא לגמרי מבינים את דברי ר' נחמן ולא מרגישים את צער המיתה. נחרטת בנו הדבקות אל כלל ישראל, אל אותם קורבנות אשר חרפו נפשם למען הקמת חיינו שלנו ממש.

אך כל זה עדיין אינו תיאור שלם של יום הזיכרון; חסר מרכיב מרכזי - סוף סוף לא בסתם קרבנות עסקינן, אלא בלוחמים. עם ישראל לא עם שוחר מלחמה הוא, לא חרב מתנוססת על דגלנו. שונאי מלחמות אנו, אך באין ברירה נאלצים אנחנו להקהל ולעמוד על נפשנו[23], לכבוש ארצנו ולכונן מדינתנו, ובכך להציב את החיה העומדת ברקיע ושמה ישראל[24] בתחתיות ארץ, בהתהלכות של ממלכה לאומית על כל צדדיה ורבדיה. כדי להציב את החיה האלוקית, את תנועת ההתברכות הזו, בתוך העולם השפל בו אנו נמצאים, בבִיצת הרשעה - יש צורך במלחמה ובמאבק.

"ויקֹנן דוד את הקינה הזאת, על שאול ועל יהונתן בנו. ויאמר ללמד בני יהודה קָשֶׁת"[25]. מה כוונת הדברים "ללמד בני יהודה קשת"? מה משמעות הנהי הזה של משורר ישראל, דוד המלך? יש המפרשים[26], שדוד אומר כי מעתה צריך ללמד לבני יהודה מלחמה בקשת. אבל הרד"ק מפרש, שפשט הפסוק הוא, שקינת דוד באה לצקת בנו את הקשת, את הגבורה. הקשת הנמתחת, היא הנותנת לחֵץ את העוצמה לפצח את האויב. הקשת היא כלי כוחני, יוצרת מציאות של 'בכוח', אנרגיה פנימית. זהו עניינה של הקינה. "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גִבּוֹרים"; אין זו תלונה על הקב"ה, חס ושלום, אלא התעמקות בצער הגיבורים - שאול ויהונתן.

בספרו 'לא אירא רע' מספר נתן שרנסקי, שכאשר היה באחד המשברים הקשים שלו בצינוק, במצוקות הנוראיות ובלחצים הגדולים - עלתה לפניו דמותו של יוני נתניהו הי"ד, עליו קרא בעבר, וממנה שאב כוחות. לא היה לו שום קשר עם העולם החיצון; כל שנותר לו היה רק מחשבותיו וזיכרונות העבר. מבודד בצינוק, נתון בלחץ מתמיד - עושה הוא דבר אחד כל העת: יום זיכרון. והוא מתחזק ושואב כוחות מהמעט שידע על עברו של עם ישראל, לומד את הקשת, אוצר בתוכו אנרגיה להילחם עם ה-ק.ג.ב., ויכול להם.

"ללמד בני יהודה קשת". מתוך ההתעמקות בצער נחרט יסוד הופעת הגבורה בנו, בשתי בחינות. בחינה אחת היא הנכונות, יכולת העמידה בסבל. זהו שורש הגבורה; אבל עדיין אין זו גבורה. הגבורה היא התעצמות המדריכה את החיים, מפלסת את החיים אל תעודתם. גבורה היא לדעת להכות באויב ולנצחו, לדעת ליצור מציאות חדשה, לדעת לבנות ולהיבנות - לצאת מנוראות הגלות, ולהחיות הכל מחדש, לקום ולעמוד על הרגלים. זו גבורה שונה. ודאי ששורשה הוא בנכונות למסירות הנפש על קידוש השם, היא הנותנת כוח; אבל הכוח הוא לבנות ולהיבנות, להילחם, ולפעמים גם למות. את הגבורה הזאת מנסה דוד לצקת בנו בקינתו על שאול ויהונתן. אמנם בטקסי יום הזיכרון נוהגים להקריא מהקינה דווקא את החלק של "צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאֹד, נִפְלְאַתָה אהבתך לי מאהבת נשים", אך אנו נקרא גם את "ויאמר ללמד בני יהודה קשת", צער שעניינו להמחיש ולהדגיש את הגבורה.

אומר הרב טאו[27]: "מיוחדת ומובדלת היא האומה הישראלית בתכונת חייה האלוקית אשר במקור נשמתה. שונות הן כל מערכות חייה, שבקודש ושבחול, ושונים הם אף מלחמותיה ומאבקיה שלעולם מלחמות ה' הם ונובעות משאיפת קדושתה הפנימית. האופי המיוחד של מלחמות ישראל מטביע חותמו גם על כל יחיד ויחיד המשתתף ומוסר נפשו בהם. מבאר הרב את דברי הגמרא - כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שנאמר "...ואת ערובתם תיקח", שאין בזה תקנת עגונות גרידא כי אם יסוד הרבה יותר פנימי ומהותי, המבאר את תוכן מלחמותינו".

מהפסוק: "ואת ערֻבָּתָם תִּקח"[28], לומדת הגמרא[29], שיִשָׁי כתב גיטין לנשות בניו, ושלחם ביד דוד בנו אל האחים שבשדה הקרב, בכדי שיגרשו את נשותיהם. ניתן להבין, שטעם התקנה הוא שלא תהיינה עגונות אם ימותו בעליהן בקרב. הרב קוק זצ"ל מבין אחרת. בעין איה[30] הוא מבאר, שיש בזה רעיון פנימי המבטא עניין מהותי במלחמות בית דוד, בגבורה הדוידית, הגבורה היוזמת והכובשת. ישנו עניין פנימי השייך לקשר היחיד והכלל, מעבר לעניין קורבְּנות הלוחמים.

"האומות שמטרת הוויתן היא חומרית" - בדאגה לצדדים האישים, האנוכיים של היחיד - "והנן מצויירות" - צורתן הכללית היא "כעין אגודת שותפים לצרכי קנינים אהובים או נדרשים להן", בלא "מגמה אלקית עצמית" אלא כשותפות של יחידים רבים בקופה אחת, כדי להיטיב עם הפרט ולהקנות לו הגנה וביטחון כלכלי, ממילא "אצלן תהיה אהבת האומה בכללה רק אז מבוססת" - כבעלת ערך וכדאיות, "כשתהיה תמיד חוזרת אל הפרטים, אל הטבת מצב המשפחה היחידה, שלשם הטבתה התאגדה האומה, כשם שחיות מדבריות הבודדות בטבען מתקבצות לפעמים לרגלי צרה משותפת או למחזה ריוח של טרף משותף". למשל, הצבועים בדרך כלל חיים לבד, אבל לצרכי ציד או טרף, לעתים הם מתאגדים ללהקות. כך הוא גם אצל הגויים. "על כן, אימוץ הזכרת המשפחה ואיגודה לפי מצבן הן, הוא ראוי להיות ממכשירי זריזות הקרב" - כדי שכל חייל יראה במוחש שהוא לוחם על ביתו, וממילא יהיה גיבור כארי, "על כן היו הנשים באות במלחמה ומשותפות עם הבעלים".

הרומאים היו מביאים את בני משפחותיהם לקרב, על מנת שכל לוחם יתמלא גבורה בראותו את משפחתו וילחם כלביאה על גוריה. כל זה בכדי לנצח, שבכך יהיה רווח לכל משפחה. כלומר, הקשר למשפחה הוא מאמץ את התוכן של הלחימה. גם היום, אחד הדברים המחזקים לוחמים ברגעים קשים הוא המשפחה, הילדים הקטנים חסרי הישע שזקוקים להגנה. גם מי שעוד איננו בעל משפחה, מקבל כוחות מעצם המחשבה שיש מאחור מישהו 'שלוֹ' שעשוי להיפגע. זה אותו יסוד.

"לא כאלה חלק יעקב". אצל בית דוד, לא רק שלא כמחשבותיהם מחשבותינו, אלא אדרבה - לוחמי ישראל היו מנתקים עצמם ממשפחותיהם, בשלחם גט לנשותיהם. "לא כאלה חלק יעקב, שתכלית מציאות האומה, מצד צורתה, מצד נשמתה ואורח חייה, בשביל קדושתה ורוח ד' השפוך עליה". יש כאן עניין כללי, כלל אנושי. כאשר אנו יוצאים למלחמה - הנושא המרכזי אינו הפרט, אלא האומה, נשמת הכלל.

"אותו רוח ד' "זהו האוצר היותר יקר מכל חמדה זהו החפץ העליון של כל יחיד באומה" - שאליו הוא שואף בעומק נשמתו ועבורו חפץ הוא למסור נפשו". רוח ה' הזאת, המוּפָחת באומה הישראלית בארץ ונישאת בתוכנו - היא הדבר שכל יחיד שואף אליו ורוצה להתחבר אליו. ולכן: "ככל שהחיים יותר קשורים ומוארים מאורם של ישראל... כן נבנים ומתעטרים חיי כל יחיד וכל משפחה במעלתה היותר עליונה של "ואתם הדבקים בד' אלוקיכם", ומזה נמשך קידוש השם לתיקונו של עולם לעיני כל אפסי ארץ". בחיים היום-יומיים, ככל שאדם יותר דבק באלוקיו, כך הוא מקבל יותר כוח. ממילא המשפחה נבנית, השכינה שורה בין האיש והאישה, הילדים מתברכים, בנותינו כזויות, צאננו מאליפות, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו[31]. זוהי השלמות שרוח ה'נוסכת ביחיד.

אבל יש מצב אחר, בשעת מלחמה, בו הצד הפרטי נעזב: "על כן, בבא התור לעבוד לטובת האומה בכללה" - בעיתות מלחמה, - "אז כשרגא בטיהרא" - כאור הנר בצהרים -"תיבטל אהבת המשפחה, לבל תחלל את עז אהבת האומה".לפעמים, במלחמה, אדם חושב על אשתו ועל ילדיו, וחושש להיפגע מתוך דאגה לגורלם. על כן אומר הרב: "תיבטל אהבת המשפחה, לבל תחלל את עז אהבת האומה". מסירות-הנפש בישראל שונה היא לגמרי מנכונות ההקרבה שבכל עם ולשון, ונובעת ממקורות אחרים. עמי העולם נלחמים על קיומה וכבודה של אומתם מפני התועלת הפרטית, המשפחתית... לא כן בישראל. אנו, במעין דילוג והעלמה לרגע של חיי הפרט ומשפחתו, מתעלים לרום ערכה הכללי, האלוקי, הנשגב, של אומתנו, אשר מרוב אהבתנו אליה אין כל חיים פרטיים שווים בעינינו".

יש שעות כאלה, שהפרט מתעלה למדרגה של קידוש השם, למצב בו רצונו להדבק בה' יתברך במובן כללי. חייו הפרטיים למרכיביהם מתעלים לכלליות, מה שבא לידי ביטוי באופן בולט בניתוקו מהמשפחה. לחיים מצד עצמם אין כל ערך ללא כלל ישראל, ובשעת מלחמה, זהו הנשק המרכזי.

"על-כן במלחמות בית דוד, "היציאה למלחמה לא היתה על פי חשבון של הצלחת הפרט, שחשב שכשישוב מהמלחמה יהיה מוצלח ומאושר. לא, הוא צייר בעצמו" - בעבודה פנימית, מוסרית, "כאילו התיאש מן החיים הפרטיים". זאת עבודה שחיילים צריכים לעשות, בייחוד בזמנים קשים. "והולך הוא בשמחה על מנת למות מות גבורים וקדושים" - או לחיות, או גם להכריע את האויב; אבל אפילו למות - " במלחמת ד' לרומם קרן לעמו, על כן כותב גט כריתות לאשתו, ליאש את לבבו בכל האפשרי מקשר משפחה, ומהרעיון הפרטי התלוי בו", ולנתק עצמו בהסכמתו הבחירית מכל חשבונותיו האישיים" - הקריירה וההצלחה הפרטית - "בהיותו דורך מהלך של רעיון יותר כללי ויותר עליון, מהלך עבודת הקודש של העם כולו".

נוסף לזה, יש לשים לב, שהנשים הן שהיו מבקשות את הגט. "ואת ערובתם תקח". יש להתבונן בדברים... המשפחה היא המבקשת את הגט, אין זה גט שמגרשה בעל כורחה. המשפחה דורשת"[32]. המשפחות, כל הציבור היושב על הכלים, דורשים מהלוחמים: 'שכחו אותנו, עזבו את החיים הפרטיים'. זאת פעולה עצומה, בעלת עוצמה אדירה.

כשתלמידים שואלים אותי לגבי חתונה לפני השירות הצבאי, בדרך כלל אני מדריך אותם שלא יעשו זאת, כדי שיתרכזו בהתמקצעות ובמלחמתיות ולא ביציאה הביתה. על מנת להתחתן לפני הצבא צריך להתבטל לפני כלל ישראל, כך שבזמן השירות בפועל - מבחינתך אין אישה, עד שהמפקד משחרר אותך. עכשיו כל כולך מרוכז ושקוע בדבר אחד - באימונים, במבצעיות ובעמידה על המשמר. אתה עכשיו בורג קטן במערכת גדולה, שחייב לבצע את תפקידו עד הסוף, על פי התרגולות. אסור שהראש יהיה עסוק בדאגה לאישה ולילדים.

הרוצה להתחתן לפני הצבא - ראשית, עליו להיות יצוק מברזל, לעבור את יום הזיכרון עם חריטה כזאת בנפש, שבעזרת ה' - כאשר יבוא לידו יקיימנו. שנית, צריך אישה כזאת; גם היא צריכה להיות מברזל, מנשות בית דוד ששולחות בעליהן למלחמה ומבקשות מהם שישכחו אותן. בדור של גאולה - קיימא לן מיציאת מצרים - שגדולה זכותן של נשים צדקניות[33]. כוח אמונתן של הנשים גדול יותר ומעודד יותר משל הגברים; הוא הכוח המרכזי שמוביל את תהליכי הגאולה. מאחורי כל האנשים החזקים והגדולים עומדות נשים מאמינות גדולות ועצומות. פעמים רבות האישה נדרשת להקריב את כל חיי המשפחה למען בעלה המשרת כקצין בצבא. חיי ההקרבה הם נוראיים, אלה אנשים שחיים ונושמים את כלל ישראל 24 שעות ביממה. אפילו מפקד ימ"ח, שאינו נלחם באויב - הוא צריך לתחזק טנקים או נגמשי"ם, להכניס ולהביא אמצעי לחימה וציוד אפסנאות; עבודה קדחתנית, כי נדרשת כוננות ברמה גבוהה כל הזמן.

בימים קשים אלו, בהם אנו נמצאים, אין ספק שיותר מתמיד עניינו של יום הזיכרון צריך לחזקנו, הן בנכונות להתמסר, והן בתעצומות הגבורה והמלחמה. אך יותר מכל, עלינו להתחזק בידיעת ערך החיים הישראליים, בהבנת ערכו של יום העצמאות וערכה של מדינת ישראל, בהעמקת ההבנה של הערך האלוקי שיסודו באמת הוא ביטול המיתה מן העולם. לא עם כובש אנחנו, לא השתלטות וכוחניות הן מטרות מלחמותינו; עם טהור וטוב אנחנו, "עם אלקי אברהם". הכרה זו תלך ותתחדד בנו, תלך ותתבסס בקרבנו. לא רק בשמים הוא אלוקינו, אלוקי הטוב והשלמות, אלא גם בארץ - בתוכנו, בתוך כנסת ישראל, החוגגת מחר ומודה כי "מאת ה' היתה זאת", על 54 שנים של קוממיות ממלכתנו. מתוך אוצרות חייה הפנימיים קמה וגם ניצבה המדינה הזאת. בקודש יסודה - אף שלכאורה הרבה חול ומחשבות אנוש גלגלו והביאו תחיה זו אל תעודתה הנוכחית.

יש להודות ולהתחזק מתוך יום הזיכרון הכללי הזה, מתוך הנכונות למסור את הנפש על כלל ישראל. במשך כל השנה אנו יודעים שזהו בעצם יסוד עבודתנו כולה; כל התורה כולה, כל הגמרא, הראשונים והאחרונים שאנו לומדים, כל התפילות, כל מעשינו - הכל למען כלל ישראל. יום אחד בשנה מזכיר לנו זאת בעוצמה רבה - דרך הרוגי המלחמות, דרך אותם חיים שנגדעו. יום הזיכרון לחללי צה"ל מחדיר בנו, כי הסיבה והשורש של ענייננו, אינו מקור פרטי וזמני - "כי לא אדם הוא לְהִנָּחֵם"[34] - אלא זהו נצח ישראל. הוא מקור החסד והטוב, מקור ההטבה הכלל אנושית, והוא אשר אליו כולנו מוכנים להתמסר, - לא רק ברעיונות כללים של טוב וחסד, אלא גם בפרטי החיים, בנכונות למסור את הנפש בפועל ממש. 'מתי יבוא לידי ואקיימנו'.

רבי עקיבא לא רק הצטער והתפלל לקיים "בכל נפשך", אלא אף מסר נפשו בפועל ומת מתוך ייסורים. התעמקותו של רבי עקיבא ברגעי המיתה היתה מעבר למסירת נפשו בלבד. הרב קוק זצ"ל מדייק[35], שרבי עקיבא משנה ואומר: "אפילו נוטל את נשמתך", במקום לשון המשנה "נפשך". 'נשמה' מורה על מדרגה רוחנית עליונה, לעומת 'נפש'. רבי עקיבא אמר לתלמידיו, שמסירות הנפש על אהבת ה' היא אפילו בייסורים שאין להם קצבה, בתהליך איטי של נטילת חיים, כאילו מנסים ליטול ממנו נשמתו ממש. רבי עקיבא התאמץ באותה שעה להרגיש כל כאב ולא למות, לחוש את מסרקות הברזל הסורקות את בשרו ככל שניתן, באהבתו את ה'.

מצבים קשים יש בחיים, שאינם תובעים מסירת נפש ומיתה. לפעמים נדרשת דווקא העמידה בייסורים ובקשיים, שאנו יודעים כי תעודתם היא אותו חסד עליון הקיים ונסוך על הכל, שתובע מאיתנו לזהות את תמצית הווייתנו - המגמה המוסרית העליונה, ששם הוי"ה חקוק בקרבה[36]. אלה מילים מופשטות, אבל זו האמת. התכלית המוסרית הזאת היא תכלית עם ישראל ומדינת ישראל[37]. זאת התמצית היסודית של החיים הישראליים בעולם - בקשיים ובייסורים, וודאי גם בישועות ובנחמות. נהלל את ה' אלוקינו, על כי במקום ובדור שמשה ואהרון לא זכו - אנו זוכים, ויושבים בטולא דכופיתא דחמריה של משיח צדקנו.



* השיחה הועברה ביום הזיכרון, ד' באייר ה'תשס"ב, כשבוע לאחר נפילתו של שמואל וייס הי"ד.

     נערך ע"י אריאל טובול.

[1] זבחים קט"ו:

[2] הקדמה ל'תורת האדם'.

[3] עי' אבות ג', א'.

[4] ע"פ שטר ההתקשרות של חברת "אהבת שלום". נדפס במבוא לספר "אורחות צדיקים" לר' חיים שלמה פירננדיס דיאש (בהוצאת מכון 'שובי נפשי').

[5] איכה ג', מ'.

[6] הפיגוע הרצחני במלון 'פארק' בנתניה, בו נהרגו כ-30 בני אדם, הי"ד.

[7] פסחים נ'.

[8] שמות כ"ט, מ"ג.

[9] ויקרא י', ג'.

[10] פי' עה"ת, שם.

[11] תהלים ס"ה, ב'.

[12] ראש השנה - יום הדין - נקרא גם יום הזיכרון. ואכמל"ו.

[13] במבצע "חומת מגן" נסדקה סטיגמת חוסר המוטיבציה, ומאז ועד לעת עריכת שיחה זו - הסטטיסטיקות הצה"ליות מורות על גידול במוטיבציה בכל הרמות.

[14] "שיחות בעת מלחמה", עמ' 32-33.

[15] עי' אגרות הראיה, אג' תרמ"ד.

[16] עי' יבמות מ"ט:-נ'.

[17] שו"ע או"ח, סי' ס"א.

[18] דברים ל', י"ט.

[19] ברכות ס"א:

[20] הקדמת המהר"ל ל'תפארת ישראל', ועוד במקומות רבים.

[21] עי' אורות הקודש ב', עמ' שפ"א-שפ"ו.

[22] ליקוטי מוהר"ן, קצ"ג.

[23] אבן ישראל ג'.

[24] פרקי היכלות, פל"א.

[25] שמואל ב' א', י"ז-י"ח.

[26] רש"י ומצודות שם.

[27] אמונת עיתנו ד', עמ' כב'.

[28] שמואל א' י"ז, י"ח.

[29] שבת נ"ו.

[30] שבת ב', פרק חמישי פסקה ס"א.

[31] ע"פ תהלים קמ"ד, י"ב-י"ד.

[32] "שיחות בעת מלחמה", עמ' 21.

[33] ילקוט שמעוני, שיר השירים, רמז תתקצ"ג.

[34] שמואל א' ט"ו, כ"ט.

[35] בהסכמתו לספר "דרשות והספדים", לרב אליהו דמביצר.

[36] אורות ישראל א', ה'.

[37] שם ו', ז'.

    טרם התקבלו תגובות
    ישיבת איילת השחר, רחוב ששת הימים 180, ת.ד. 939 אילת 88107.
    טל: 08-6331198 פקס: 08-6319054 yayeleth@gmail.com
    הצילומים באדיבות: דורון ניסים
    כיפה, חדשות, פרשת שבוע,תרבות